יצירותיה של נגה יודקוביק–עציוני נוגעות בקצות העצבים החשופים של ההיסטוריה האישית והלאומית של כולנו, בחוויית השכול.

יודקוביק–עציוני, בת למשפחה שכולה, מציגה בחלל המבואה של מרכז ההנצחה תערוכה ראשונה מתוך סדרה של תערוכות, אשר ינהלו דיאלוג עם החלל הטעון ועם תכנים של זיכרון והנצחה.

על עבודתה "אותות", זכתה האמנית בפרס היצירה של משרד החינוך והתרבות בתחום הציונות לשנת 2015.

מיצב הקיר "אותות" נראה במבט ראשון כקומפוזיציה מופשטת גיאומטרית.  במבט שני מתפענחים הדימויים כאותות  מלחמה.  במהלך שירות החובה והקבע בצה"ל מתוגמלים הלוחמים באותות שונים, החל מתג היחידה וכלה באותות המלחמות.  האותות מביעים את תודת המדינה על רוח לחימה, גבורה ומסירות, ומטרתם  הינה יצירת הזדהות ואמפתיה עם השלטון ומדיניותו.  הענקת אותות, עיטורים וסמלים מקובלת בכל צבאות העולם. הסימן הטעון מופיע כאן כמודל החוזר על עצמו, משוכפל במקצב קבוע ובקנה מידה מועצם, המוציא את הדימוי מהקשרו.

דימויים נוספים החוזרים בעבודותיה של עציוני הם הזרים:  זרי-דפנה, זרי-אבלות וזרי-ניצחון,  דימויים המטופלים באמנות הישראלית בהקשרים של שכול וזיכרון.

כמו באותות,  כך גם בזרים: יודקוביק-עציוני, נוהגת להעביר את החפצים המטופלים שלה תהליכים של  פרוק ובנייה מחדש. היא עוברת מהעיסוק בממד התוכני שלהם לממד צורני מופשט, אשר מתקיימת בו אינטראקציה בין עיגולים, קווים וחלל.  שפתה האמנותית מינימליסטית וגיאומטרית.

עציוני משחקת עם ייצוגים של זיכרון והנצחה, כאילו היה זה המגרש הביתי שלה. היא נוהגת לשלב בעבודותיה חומרים בצורה לא שגרתית, משנה ממדים ומפשטת צורות.

בתבליטי הנייר שלה –  עבודות מונוכרומאטיות, שנוצרו ברישום על נייר, קריעה ,הדבקה וגלגול, אנדרטאות מונומנטליות הופכות לתבליט נייר פורמליסטי, ופרחי זיכרון הופכים לאנדרטה מנייר.

הזיכרון בעבודותיה הוא סימון, צורה גאומטרית,  הד לנוכחות שהייתה ולריטואלים החוזרים על עצמם.  ריטואלים המיוצגים בעבודותיה במקצב של צורות חוזרות, המהדהד עם מרקם הבטון החרוץ של חדר ההנצחה המקומי.