התערוכה "חשבונות פתוחים" באה להפנות את המבט אל חלקת הביניים שבין העצמי לאחרים. ארבע אמניות ואמן אחד יוצרים ממקום פרטי, עיקש, הדבק בשאלה ובחיפוש אחר דבר לא פתור שיש לתת לו מענה.

העבודות המוצגות בתערוכה, למרות ההבדלים המדיומליים והאחרים ביניהן, מייצרות גשר בין החוויה הפרטית אל המהות החמקמקה הנקראת 'עולם'. שם, בחוץ, סדרת ציורים המתעדת ריטואל יומיומי, צילום המבטא מתח שבכמיהה למקום אחר ולא אפשרי, חרדתו של האמן מפני היעלמות ושכחה, כל אלה נמסכים לתוך השיח העכשווי המקומי, ומקבלים עליהם את פניו הביקורתיים.

ביקורת נתפסת כאקט פוליטי, ובכל זאת קשה לומר שהתערוכה 'חשבונות פתוחים' היא פוליטית במהותה. אפשר לראות את חמישה החשבונות המפעפעים האלה כחמישה ניסיונות לומר משהו בקול אחר, בתוך מרחב פעולה מצומצם ומול עולם דימויים מחריש אוזניים.

מירי נשרי מציגה בתערוכה עבודת וידאו חדשה,

 "מירי מי? מירי נשרי עוד איתנו?" who is miri nishri? is miri nishri still around?. סרט שהוא מסע חיפושים אירוני אחר דמותה, המתגלמת בדמויות נשים שונות. היא עצמה מופיעה לרגע בדמות חסרת בית המטלטלת את חפציה איתה. מלבד החיפוש אחר עצמי שלם ולא מפוצל, נוכחת בעבודה החרדה הממשית להיעלם ולהישכח.

העבודה היא פרק מסע חקירה מתמשך שראשיתו בשבדיה ב-2007, שם נשאלה השאלה בפעם הראשונה. מאז נוצרו כבר שלוש גרסאות, כשבכל פעם נוספים או נגרעים אירועים השופכים אור על החקירה שעדיין רחוקה מסיומה. זוהי עבודת וידאו של אמנית שלאחר שנות פעילות אינטנסיביות בציור, מיצב ווידאו, היא מאפשרת לעצמה לתהות על זמניותם וארעיותם של האמנות ויוצריה. 

הסצנות המצוירות בעבודות של נטע ליבר שפר לקוחות ממחוזות ומזמנים שונים. גיבוריהן מכונסים בפעולה סביב לשולחן אוכל, בכיתת לימוד או במשחק. ללא כל מצוקה ברורה ומיידית ובכל זאת בכולן מתקיים היסט אל הלא תקין, המביך ועוכר השלווה. הסועדים הישובים סביב לשולחן מתחת לנברשת הקריסטל, נועצים מזלגות בנתחי בשר נא בסצנה המעלה אל פני השטח את הארכיטיפי המאיים שמעבר לתרבות.

ריטואל יומיומי תמים מזה מתקיים בציוריה של מריון פוקס, המתגוררת בקיבוץ מצר ומציירת את אנשי בקע אל-גרבייה מעברה השני של גדר הביטחון. הנשים והגברים משני צידי הגדר מקיימים אותן פעולות: פועלים בשדה, נשים צועדות במצוות הרופא. גדר התיל המתכתית המתוחה בינה לביניהם נמצאת שם כמו שיבוש בראייה, בקליטה ובפענוח המציאות.

דרור אוסלנדר מציג דמויות של בני אדם נטולי פנים, חלקם שבלונות של חיילים הניצבים דרוכים על פני מצע של גיליון פח מרשרש, חלקם קבוצות מפגינים המצוירים, כמעט בהפשטה, על גיליונות נייר פרגמנט. כולם שבויים בעל כורחם בתוך פעולה או תהליך שאין מהם חזרה, אחריתם צפויה ובכל זאת הם ממשיכים והולכים.

יעל פינקוס צילמה באפריקה את הסדרה 'נולדתי באפריקה' (כשהתעוררתי היה כבר לילה(', צילומים קטנים של מקום אחר, על זמני, מעין דז'ה-וו למשהו שכבר היה, נעלם, וחסרונו נתקבע.

יצירות אמנות רבות נוגעות, לעתים קרובות, בדברים שיש בהם קושי. בתערוכה זו הנגיעה באיום, בזר-המוכר או במוכר-הזר נעשית בהרחקה, בסובלימציה ובדיבור עקיף. דברים שעוסקים בדבר אחד – מדברים בעצם על דבר אחר לגמרי. פני שטח תמימים לכאורה מסתירים חרדות קיומיות, יצרים גועשים, כעס, עלבון, ודברים שאין להם פיתרון.

יש שברים שאין להם איחוי אלא בייצוגם המכליל, ההופך אותם מלוקאלי לאנושי ומפרטי וזמני – לציבורי-היסטורי.