- 2025, הגלריה לאמנות ישראלית
- 04.04.25-01.07.25
- אוצרת: סיגל כספי
- עדות מאוזנת | תערוכה קבוצתית
דיוקן האישה השוכבת כקריאת תיגר
דיוקנאות נשים במנח אופקי הם חלק ממסורת ציורית מבוססת בתולדות האמנות. השיח הפמיניסטי הביקורתי שהתפתח במהלך שנות השישים של המאה העשרים ראה במסורת זו ביטוי לשלטון גברי וכוחני המנציח את יחסי הכוחות שבין הגבר-האמן-הצופה לבין האישה הפסיבית, הנצפית.
האמניות אמירה זיאן, מאי דעאס, נירוונה דבאח, סוהיילה אבו הדבה מונייר, סופי אבו שקרה, ספא קדח, פאטמה שאנן, ראידה אדון ורזאן שאמי פועלות מתוך שוליות כפולה הן כמיעוט מגדרי בתוך החברה הערבית הפטריארכלית והן כמיעוט לאומי בישראל. באמצעות גופן הן מבטאות מנעד רגשי מורכב הנובע ממצבן האישי והקולקטיבי במרחב החברתי-תרבותי, הפלסטיני-ישראלי.
בעוד שבשנות השמונים אמנים פלסטיניים גברים ייצגו את הגוף הנשי כמטפורה לדמות האם-האהובה- המולדת, האמניות בתערוכה מציבות את גופן שלהן במרכז הפריים, במנח אופקי. בכך, הן מבצעות מהלך כפול: ראשית הן הופכות את המבט הגברי ומסיטות אותו ממיקומו המקורי בתולדות האמנות כך שהאישה הנצפית היא גם האמנית הצופה – פעולה שאינה מאפשרת צמצום או רדוקציה של הייצוג הנשי לכדי אובייקט פסיבי. שנית, הן מערערות על המוסכמות החברתיות וקוראות תיגר על מערך הדרישות והציפיות מנשים, בפרט בחברה פטריארכלית.
העבודות בתערוכה עוסקות בפוליטיקה של זהויות, באי -שוויון מגדרי ובכפייה של נורמות חברתיות שמרניות. האמניות מנכסות את המבט הגברי ומייצרות לעצמן נראות משמעותית במרחב הציבורי. התמקמותן במרכז היצירות היא תביעה לעצמאות, לזכותן על גופן, התנגדות להדרת נשים וקריאה לשינוי מערך הכוחות המסורתי. מנח השכיבה יוצר לכאורה אשליה של חוסר אונים, על סף הביטול העצמי. אך למעשה זו פעולה אמנותית אקטיבית: הן מנהלות "קרב מבטים" ביקורתי ומתריס כנגד "המאסטרים" של תולדות האמנות וכנגד המבט הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי מבלי להישיר מבט אל הצופה, וזאת בניגוד לאסטרטגיות פמיניסטיות של שנות השישים והשבעים.
בספרו דרכי הראיה (Seeing of Ways) בחן המבקר והמסאי ג'ון ברגר את מבנה המבט המגדרי ומצא שגברים מתבוננים בנשים בעוד שנשים לומדות למַשטֵר את עצמן בהתאם למבט החיצוני. כשני עשורים מאוחר יותר תבעה הפסיכואנליטיקאית והאמנית ברכה ליכטנברג את המונח "המבט המטריקסיאלי" – מבט שחורג מהדיכוטומיה של צופה ואובייקט ומאפשר חיבור רגשי בין עבר להווה, בין פנים לחוץ. דרך המפגש עם היצירה, הצופה מתעלה מעבר לרגשותיו האישיים, מהדהד את הטראומה של האחר והופך את מעשה האמנות לעדות.
ריבוי העדויות הוויזואליות בתערוכה חושף את המציאות כפי שהאמניות חוות אותה. באמצעות קולות מגוונים ומדיומים שונים, הן יוצרות בקיעים בנרטיב ההגמוני. במרחב החדש שהן מציעות, הפנים הופך לחוץ והצופים נשאבים פנימה – לא רק כמתבוננים אלא כמשתתפים אקטיביים במעשה ההתבוננות.
ראידה אדון (נ. 1972 עכו)
בעבודת הווידיאו אישה ללא בית ראידה אדון מעלה שאלות הקשורות למהות המושג ”בית״ – האם הוא מרחב פיזי, מדינה, משפחה או שמא הגוף עצמו? בחיפוש שלה אחר מקום שיאפשר לה לחוש מנוחה אמיתית, שב ועלה דימוי מיטתה, ששימשה אותה כעשרים ואחת שנה. על המיטה אנחנו ישנים, חולמים, בוכים, ומביאים חיים חדשים לעולם. אליה מתנקזים כל סודותינו, והיא גם המקום שבו האדם נאסף אל אבותיו בעודו נח על משכבו. במהלך הסרט נושאת אדון את המיטה ממקום למקום, עד הגיעה אל ים – נוף ילדותה, מרחב אינסופי, חסר גבולות וחומות. בעבודה Rebirth אדון חוקרת את המרחב המשותף לטקסי המוות המסורתיים בנצרות, באסלאם, ביהדות ובהינדואיזם. היא מתבוננת בתחנה הסופית שאליה נגיע כולנו בלי הבדל דת גזע ומין, בצורה מפוקחת ואופטימית. עבודת הווידיאו בוחנת את האפשרות הגלומה בסוף, שהוא גם התחלה חדשה, ומעלה שאלות על האומץ הדרוש ליצירת שינוי אמיתי.
פטמה שנאן (נ. 1986 ג'וליס)
בעבודותיה משתמשת פטמה שנאן באסתטיקת השוטטות (פלאנריזם) כאמצעי אמנותי מרכזי, תוך שהיא מתעדת את עצמה במרחבים מגוונים – מהפרטי לציבורי. תהליך היצירה של שנאן מתחיל בתיעוד מצולם של פעולותיה הפרפורמטיביות המתורגמות לשפת הציור. שנאן ממקמת את עצמה במנח אופקי במקומות שונים – ממרצפת הבית ועד למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. בעבודת הוידאו "שטיח ודיוקן עצמי צף" , המוצגת בתערוכה היא מרחפת מעל שטיח, משוחררת מכבלי מקום ומסורת, ומציעה נרטיב חלופי תוך חקירה מתמדת של זהות ומשמעות.
ספא קדח (נ. 1982 סנדלה, עמק יזרעאל)
בעבודה מרג' בן עאמר- עמק יזרעאל נוף חקלאי של שדות מעובדים הופך למרבד טלאים. חישוקי מתכת המשמשים כשלד העבודה יוצרים סילואט של גוף האמנית השכובה במרחב, עוטה על עצמה את נוף ילדותה, אותו עזבה עם נישואיה. ספא קדח משחזרת את השדות הפתוחים של הכפר, לפני השתלטות חממות הניילון ופורמת את הזיהוי הבינארי שהיה שגור לאורך תולדות האמנות המערבית בין האישה ל טבע ובין הגבר ל תרבות. היא עושה שימוש מודע בטכניקות שמשלבות את הטבע (נוף חקלאי) עם אלמנטים תרבותיים ויוצרת מערכת יחסים חדשה שאינה כפופה לקטגוריות מגדריות ישנות. הצייר אורי רייזמן השתמש במטאפורה אישה-נוף כבר בשנות ה-60 על מנת לבטא את היחס שבין האדם לטבע . אך בעוד שמבטו של רייזמן היה רחב וכוללני, בחרה קדח לצמצם את המבט ולמקדו בקשר האינטימי לאדמת ילדותה בכפר סנדלה ולמסורות המשפחתיות שהועברו אליה.
אמירה זיאן (נ. 1977 כפר ירכא)
בעבודה אל מול חלון מצולמת אמירה זיאן על מיטתו של אביה המנוח כשהיא מכוסה בשמיכה. ידיה מונחות שלוות על בית החזה בדומה לתנוחת "השוואסנה" )ביוגה( תוך התמסרות מוחלטת של הגוף לתהליך הפרידה מהאב. אור חזק מגיח מבחוץ ומטשטש את הגבול שבין מציאות לדמיון ובין הבת לאביה. בצילום אחר שלה בו נראית דמות נשית שכובה על גבה המתמזגת בבת דמותה הנטמעת באדמה, מתייחסת זיאן בצורה ויזואלית לתופעת גלגול הנשמות. הצילום מרחיב את המבט אל מעבר לדמות הגשמית ברוח האמונה הדרוזית כי הגוף הינו כלי קיבול ארעי לנפש. אל ומת אור כחלחלה מטילה הילה על פניה המהורהרים של נערה השעונה על ידה וגבה מופנה לעדת גברים שצולמו במהלך טקס חתונה. הניגוד בין הגוף הנשי האופקי המופיע בקדמת היצירה לבין הקבוצה הגברית הניצבת מאחור חושף את המורכבות של קיום נשי במרחב תרבותי מורכב ומעלה שאלות על האופן שבו מתעצבת זהות נשית אל מול ציפיות ומוסכמות קולקטיביות.
נירוואנה דבאח (נ.1981 עכו)
בעבודה , בחיקה של סבתא מצוירת האמנית לבושה שמלה מסורתית, נחה על הספה כשראשה מונח בחיק סבתה. השכיבה אמורה לשמש כזמן מנוחה אך היא מנציחה גם תחושה של כאב וכובד. נירוונה דבאח מבטאת בציוריה את המתח המתקיים בין המרחבים התרבותיים-חברתיים הנוקשים לבין הצורך הנפשי בחופש כתנאי ליצירה.
יצירתה סלע רך, גוף נוקשה שנוצרה בצל המלחמה, ממחישה תהליך מטאפורי שבו הסלע הקשיח, שעשוי לסמל קבעון ומציאות בלתי ניתנת לשינוי, מתרכך בהדרגה תחת משקל הגוף הנשי המונח עליו. כך מנכיחה דבאח את החוויה הפיזית והרגשית של נשים בשולי הקונפליקט – אלו הנושאות בנטל האובדן והשכול מבלי שקולן נשמע בשיח הציבורי. שילוב אלמנטים מסורתיים ועכשוויים, כמו גם הצבעוניות העשירה של הבגד, יוצרים מרחב אמנותי שבו מתקיימים במקביל כאב וקושי לצד יופי ואופטימיות זהירה. החיפוש אחר יציבות במציאות מעורערת בא לידי ביטוי גם בציור בחוף על החול. דמות השרועה לכאורה בתנומה על חוף הים. רגליה המורמות נשענות באופן מסוכן על חבית חלודה – אובייקט מאיים שבכל רגע עלול להתגלגל ולפגוע בה.
מאי דעאס (נ. 1991 טירה)
יצירותיה של מאי דעאס מציגות מוטיב מרכזי ועקבי של הגוף הנשי השרוע, המשמש כאמצעי לבחינת יחסי כוח, זהות ומסורת בחברה הערבית-פלסטינית. בעבודה "מנחה" משחזרת דעאס טקס משפחתי המעיד על הדיאלוג המורכב עם המרחב הביתי. האשה שרועה על השולחן. מצד אחד פעילה, מושיטה יד ומהווה חלק מהותי באינטראקציה המשפחתית ומצד שני "מוגשת" כאובייקט, בתוך טקס או ריטואל משפחתי-חברתי. ביצירה "כאבי יקיצה" מגדל אבנים שחורות מעל דמות נשית מכונסת בתנוחה עוברית מאיים כל רגע להתמוטט. ניכר כי הדמות משקיעה מאמץ לשמור על איזון רגע לפני קריסה. בציור "קולוניאליזם" מרחיבה דעאס את השיח אל הממד הסמלי. יתכן שהטיגריס מסמל את "הפרא האציל" שאינו ניתן לביות, אשר ספק מגן ספק אורב. ב"ללא כותרת" , דאעס מציגה דמות נשית הפוכה המוקפת בפרחים ורקמה אשר הופכת את עמדת הפגיעות לכאורה למקור של כוח אמנותי וביקורתי.
סופי אבו שקרה (נ. 1996 אום אל פחם)
המיצב "גבולות נסתרים" מציג אשה כטופוגרפיה עירונית שהיא גם סוג של טריטוריה, אישה-בית. זו דרכה של סופי אבו שקרה, אדריכלית במקצועה, לבטא את תחושותיה לגבי מורכבות מעמד האשה בחברה שלה. בספרה "סמויות מן העין, נשים והערים הפלסטיניות" מתארת מנאר חסן את תהליכי הדה-אורבניזציה שהחלו עם קום המדינה אשר הובילו לשינויים חברתים רבים שאחד החשובים בהם הוא הנסיגה שחלה במעמד הנשים וביחסי המגדר בעיקר במרחבים הציבוריים. פלג הגוף העליון משדר ביטחון ונינוחות אך רגליה המקופלות חושפות מגבלות חברתיות ופגיעות. פיצול הגוף מאפשר להרחיב את הדיון שעוסק בזהות מורכבת.
רזאן שאמי (נ. 1995 עכו)
היציאה מהחברה והחזרה אליה, שוב ושוב הן תנועות ופעולות בלתי פוסקות המעניינות את האמנית בתהליך החיפוש העצמי. המעברים מטשטשים את הגבולות בין הפרט לקולקטיב, בין זהות מובחנת לבין היטמעות חברתית. העבודות "שוכבת" ו"ללא כותרת" מציגות את הגוף הנשי במצבי ביניים כאשר קווי הרשת המופיעים ברקע של שתי היצירות עשויים לרמז על מבנים חברתיים נוקשים בעוד הדמות הנשית מנווטת את מקומה ביחס אליהם. הסגנון הציורי משלב ריאליזם עם אלמנטים אקספרסיביים, כאשר משיחות המכחול והטקסטורות מדגישות את הדואליות שבין התמסרות למאבק.
סוהיילה אבו הדבה מונייר (נ. 2001 ירושלים)
בעבודה "אני רואה את השתקפותך יותר מאשר את עיניי" בוחנת האמנית את מורכבות היחסים בין זיכרון, מבט וקשר בין-דורי. הנבירה באלבומים משפחתיים מאפשרת לה לדלות פיסות אוטוביוגרפיות אותן היא חוקרת באמצעות מצלמת וידאו הממוקדת בתצלום סטילס.
היצירה מתעדת באופן פואטי את המבט המעורפל והחלקי של עין בודדת המתאפשר באמצעות הפרגמנטציה של הצילום המקורי. העין שייכת לסבה של האמנית, אשר התמקדה בברק העין או שמא ב"אישון לבן " , תסמין אשר יכול להעיד על עיוורון או ליקוי בראייה.
מיקומה של העבודה בחלל הגלריה הופכת את האישי לפוליטי ואת הפגיעות לנוכחות מונומנטלי במרחב ומעלה שאלות על מורשת, מסורת פיקוח ושליטה. בין היתר, מייצגת העין את המבט החברתי המפקח על נשים בחברה המסורתית.
סיגל כספי
אפריל 2025
ייעוץ אקדמי – ד"ר עאידה נסראללה, מרצה בכירה לאמנות