עשרות רבות של דמויות ניבטות אלינו מקירות הגלריה בתערוכה החדשה של עידו מרקוס – פניהן מטושטשות או מוצללות, נעות, או קפואות, מישירות מבטן אל הצלם/ הצייר/ הצופה, מבודדות בתוך פורמט הציור הצר מלהכיל. הדמויות, המצוירות שוב ושוב, במשיכות מכחול אקספרסיביות, בציור רב שכבתי, בוריאציות רבות על פורמטים שונים – מגדול עד קטן, מצטרפות יחדיו למיצב  ציורי מרשים בחלל הגלריה.

שלא כמו בתערוכותיו הקודמות שהתמקדו בואריציות ציוריות לדימוי בודד, בתערוכה "לא החופשה שלי" חוקר עידו מרקוס אוסף של דימויים מתוך תצלומי משפחה אנונימיים משנות ה-60 וה-70. באמצעותם הוא בוחן את הקשר בין צילום לציור, בין מציאות לייצוג , בין זיכרון לרגש.

הכל התחיל בקופסת קרטון מושלכת ברחוב ובה מאות שקופיות, אשר התגלגלה לידיו של מרקוס. בשקופיות הישנות תועדו טיולים של משפחה אנונימית ברחבי אירופה הקלאסית ובאתרי תיירות בארץ משנת 1968- התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. "השתאיתי נוכח הניגוד בין האתרים האירופאים ועברם המפואר לבין האתרים המקומיים שהצטלמו כסמלי גאווה לאומית של מדינה חדשה בתחושת אופוריה." כתב האמן "הדוקומנטרי התערבב באישי, האנונימי והזר התערבבו בתחושת אינטימיות שיכולתי לשחזר באמצעות העדויות המצולמות שמולי."

בשיטוטיו בתוך הצילומים הישנים הפך עידו מרקוס לתייר כפול – תייר מזדמן באוסף שקופיות של תייר אלמוני. הצילומים המקוריים שימשו כתשליל בידיו – הוא פירק אותם, דגם מתוכם פריימים חדשים, עוברי אורח אנונימיים שנקלטו בעדשה בטעות קודמו לקידמת הבמה, דרכם בחן את עדויות החופשה של משפחה שאינה משפחתו.  "הייתי כמרגל בארץ זרה – זר בסיפור אבל גם הופך להיות המספר שלו. ..סיפרתי לעצמי סיפורים על הדמויות. החופשה שלהם הפכה לאובססיה שלי".

בתערוכה זו עוסק מרקוס, כמו בתערוכותיו הקודמות, בסוגיות עכשוויות הנוגעות לדיאלוג בין ציור לצילום, בין ריאליזם לציור אקספרסיבי, בין גדול לקטן, בין מקבץ  ליחיד. באופן פורמליסטי, בכלים של צלם לשעבר (חוסר מיקוד, תקריב או חיתוך) הוא מפרק את התצלומים שמצא וכך מנטרל אותם מעוצמתם האיקונית, מהממד האישי, הסיפורי, מנתק את חיבורם לזמן ולמקום, את הנוסטלגיה, הפאתוס והרגש. באופן טיפולו זה הוא מפריד את עצמו מהסיפור, יוצר הוויה חדשה אשר זולגת מעולם הצילום לעולם הציור במעין מעגל חוזר.

אך למרות הפעולה האנליטית והמרוחקת לכאורה, הרגש נוכח היטב בשפתו הציורית  – בהנחות הצבע האקספרסיביות, באווירה הצבעונית, בטשטוש הדימויים. מעל הכל בולטת אהבתו לאור ומשיכתו לצבע כחומר.  התערוכה נעה ביניהם – מפרקת ומחברת מחדש רגעים מאותו טיול שאיננו באמת רואים את נופיו ומעלה סוגיות העוסקות בראיה, בחומריות ובהפשטה.

הטשטוש הציורי מהדהד את הצילומים שדהו, שצולמו במקומות ובזמנים אחרים. מרקוס צולל ביחד איתנו לרגעים קפואים, לרסיסים של זמן ולהפשטה שלהם. מבעד לעדשת מכחולו ,הזיכרונות המשפחתיים הללו מקבלים חיים ומשמעויות חדשות, ומזמינים את הצופים להרהר בחוויות שלהם  – בנסיעות, במשפחה ובזיכרון, להרהר בחלוף הזמן, בשבריריותו של הזיכרון ובכוחה של האמנות לעורר רגשות ואסוציאציות החורגות מחומרי המקור. 

מיכל שכנאי יעקבי, יוני 2023

צילומים: יובל חי