חדר משלה | מיכל ויטלס

בציוריה של מיכל ויטלס מופיעות בעיקר נשים – שוכבות, עומדות או יושבות, נאספות אל תוך עצמן במרחב הביתי או בגינה, קפואות במקומן לבדן על הבד, מבטן מופנה פנימה בהרהור מתמשך, על פניהן משוכה ארומה של בדידות.

ויטלס, אדריכלית בעברה, מציירת דמויות במשך שנים רבות. בציוריה היא תוהה אחר מצבים אנושיים, רגשיים, קיומיים, הנוגעים ביחסי אדם עם עצמו ועם העולם. בכולם נוכח האדם, נוכחת האישה, הגוף, המבט, ניכר המתח שבין בדידות ללבדות. "אני מציירת מתוך צורך חזק שאינו מתכלה להעלות על הבד דמות פנימית, ולהתקרב יותר ויותר לאיזו אמת פנימית עלומה," כותבת האמנית.

היא בונה את הסצנות הציוריות שלה במשטחי צבע רחבים, כמעט שטוחים, בכתמי צבע עזים ומנוגדים, המדגישים ומחזקים זה את זה גם בטקסטורות השונות. בכל אחד מציוריה דמות אנושית – אישה, מצוירת בציור פיגורטיבי רב שכבתי, הבולטת אל מול רקע ניטרלי וסכמתי המדמה חלל כלשהו. ניגוד זה הוא מאפיין מרכזי בשפתה הציורית.

למרות תיאורן הפיגורטיבי, דמויותיה, לרוב, אינן מתארות דמות מסוימת. נקודת המוצא שלה היא צילום שביימה, בדרך כלל את עצמה או את אחת ממקורבותיה, אותו היא מעבדת לקומפוזיציה צבעונית, תוך כדי דיאלוג מתמשך אל מול הבד והצבע ואל מול עצמה. 

בספרה האלמותי 'חדר משלך' מציעה וירג'יניה וולף לנשים היוצרות למצוא לעצמן חדר משלהן – "חדר" המבטא מרחב פיזי, שאינו רק פיזי – טריטוריה פרטית מוגנת ושקטה, שבה את הינָךְ בלבד, של עצמך ולעצמך, ואיש אינו רשאי להפריע ולבוא אלייך בתביעות. מקום רחמי שמאפשר לחשוב בו, לבהות, לכתוב. מיכל ויטלס יוצרת לנשים חדר משלהן בציוריה, מקום להרהור ובהייה. בד הציור הוא מעין בועה, מרחב פרטי, צנוע חסר זמן ומקום, העוטף את הדמות המצוירת.

יצירת דיוקן מזמנת לאמן אתגר משמעותי בניסיון לתפוס מהות אנושית ואת הלך הרוח שלה, ומשקפת את הרפלקציה שהוא עושה מתוך התבוננות באדם אחר. בעבודותיה של מיכל ויטלס נראה כי מבטה אל האחר המצויר מחדדת עבורה את ידיעת עצמה ואת כמיהתה למקום משלה בעולם. 

מיכל שכנאי מאי 2023

פרסומים על התערוכה:

 

דילוג לתוכן