"נולדתי באיזמיר, שבתורכיה, על חופי הים האגאי. זכורים לי ימי משפחה רבים לצד הים או ימי טיול בעתיקות של אסיה הקטנה: אפסוס, פרגמון… עליתי לארץ בגיל חמש-עשרה, ותקופה ארוכה היו לי געגועים למרקמים שנשארו חקוקים בזיכרוני – געגועים לריחות, לנופים". מספרת רינה.

רינה בובראוגלו היא בעלת תואר שני בטיפול באמנות מלסלי קולג'. מזה חמש-עשרה שנים היא מרכזת תכנית להכשרת מטפלים באמנות במכללת סמינר הקיבוצים.

למדה בסטודיו של האמנית מאיה כהן-לוי בתל-אביב במשך כחמש שנים, שם התגבשה עבודת הציור והקולאז' על ניירות שונים. מתגוררת ועובדת בטבעון.

גוף העבודות המוצג בתערוכה ראשונה זו לרינה בובראוגלו, מגלה שפה אמנותית מובחנת. כמו גבעות אסיה הקטנה, בהן נטועים שרידי תרבויות קדומות, עבודותיה של רינה מרובדות, מגלות סיפור באותה המידה שהן מסתירות אותו. במילותיה של האמנית: "לפעמים הדימוי המקורי נשאר, לפעמים נרמז ולפעמים נמחק". השכבות מטשטשות דימויים ראשוניים שהיו שם קודם לעבודת האמנות שלה – דמויות ממגזינים ישנים, פוסטרים, טקסטים מעיתונים, תמונות משפחה. נראה כי חוויות החיים בפרספקטיבה של זמן, ובמרחק גיאוגרפי מן המקום שבו גדלה, ממוסכות על ידי פיסות נייר, הדבקות וסימני צבע. בעבודותיה של רינה אני מגלה עיסוק במבניות, בצורניות, כמו גם בחומריותו של הנייר, בטקסטורה שלו. הניירות השונים עוברים תהליכי הרס ושימור, ממש כמו מבנים עתיקים. רינה בודקת כיצד יתקבלו כשיודבקו זה לזה, או כשיאלצו לספוג את הצבעים; עד כמה הם שבריריים, כיצד ייראו בחלוף הזמן, או כשהיצירה תמשיך להתפתח יחד איתם. נדמה כי הדיאלוג עם הנייר (למעשה עם סוגים שונים של ניירות), הוא דיאלוג עצמי עם תהליכי עיבוד החוויה, הזיכרון או הסיפור המגולמים בהם. לסיפורים של רינה, כמו לזיכרון, אין התחלה, אמצע וסוף, כי אם מבנה אסוציאטיבי של פיסות מציאות שהתממשו בחומר. ההתבוננות ביצירותיה, כמו הקריאה בשירה, חושפת יצירה פיוטית ומרגשת.