בתערוכת היחיד השנייה שלו מציג שי כנעני שני גופי עבודה: ״אני, אנדרטה״ ו״הקרנות״. שתי סדרות הצילומים האלה נוצרו בנפרד ולכאורה נדמה כי הן שונות מאוד זו מזו. בעוד שב״אני, אנדרטה״ מצלם כנעני את עצמו לצד אנדרטאות שונות, ב״הקרנות״ מציב כנעני מצלמה בחדר ההקרנה שבו הוא עובר טיפול רדיותרפי המיועד להסיר גידול ממאיר מגרונו.

בגוף העבודה ״אני, אנדרטה״ בודק כנעני את גופו-שלו ביחס למבנים המונומנטליים המסמלים את האופן שבו מדינת ישראל משמרת את זיכרון המאבקים על קיומה ואת זכר הנופלים בהם. בשנים האחרונות חרש כנעני את הארץ לאורכה ולרוחבה במסע אל האנדרטאות. כשהגיע אליהן, צילם בהן את עצמו. זהו דיוקן עצמי עם אנדרטה, ואולי דיוקן עצמי כאנדרטה, כ"האנדרטה״ בה"א הידיעה.

 אנדרטה היא מבנה בעל ישות עצמאית הניצב במרחב הציבורי, ונועד להזכיר ולהנציח^[1].

הנוף הישראלי משופע באנדרטאות, ולפי נתונים שהתפרסמו בשנת 2013, בכל 0.76 קמ"ר בממוצע בנוי אתר זיכרון^[2]. הריבוי הזה ממסגר את חיינו בינות לתילי ציווי הזיכרון – כל הזמן, בכל מקום ולנצח. על רקע האנדרטאות האלו כנעני מצלם דיוקנאות עצמיים. הניגוד בין גופו המבוגר של כנעני ובין מבני הזיכרון האלו עומד במרכז העבודה. גופו של כנעני כבר אינו גופו של החייל הגיבור הנכון אלי-קרב. זהו גוף הולך וקמל, גוף של דור אחר, שהמלחמות-מחוץ כבר מאחוריו ואילו לפניו ניצבות המלחמות-מבית – המלחמה בזמן שנתן בו את אותותיו, שמכלה את גופו. לעומת הגוף השביר, הזמני, האנדרטאות הן על-זמניות. האנדרטאות הן עמידות, קשיחות, הן שם כדי להישאר. הן מעבר לזמן, הן אינן פונקציונליות ולא חיים בתוכן. הן מחזיקות את המוות בפורמלין, למען יראו ויירָאו. הן מסמנות את המאבק הנושן ויותר מכך – את הניצחון (גם אם מחיר הניצחון שולם במגש של כסף). הצילומים של כנעני נטענים בהומור ובכאב, ומציפים שאלות נוקבות על האופן שבו הפרט והכלל – החברה, השלטון – מנסים לְשַמֵֵֵֵֵּּר ולְקַבֵּעַ את מה שבמהותו הוא דינמי ובלתי ניתן לשימור ולקיבוע – הזמן והזיכרון.

בגוף העבודה ״הקרנות״ מתבונן כנעני באומץ על פרק בחייו שאחרים אולי היו מעדיפים להדחיק ולשכוח. כנעני עבר סדרה של הקרנות (רדיותרפיה) כדי להילחם בסרטן שהתגלה בגרונו. הטיפול בהקרנות נפוץ מאוד, במהלכו לאזור הנגוע מכוונת קרינה רבת עוצמה הפוגעת בתאים נגועים ובתאים בריאים כאחד. כדי לצמצם את הנזק יוצרים מסכה אישית, המקבעת את האזור הנגוע במטרה למקד בו את הקרינה. כנעני הציב מצלמה על גבי חצובה, מיקם אותה בחלל וכיוון אותה לצלם בכל שבע שניות. הצילום האוטומטי התחיל בעת שהטכנאים הכינו את ההקרנה ויצאו בעצמם מהחדר, נמשך לאורך ההקרנה והסתיים עם סיום הטיפול ויציאתו של כנעני מהחדר. כנעני אינו יכול לשלוט ברגע הצילום המדויק, ואינו יכול לשלוט במראה גופו (בניגוד לדיוקנאות העצמיים לצד האנדרטאות, שבהם כל ג׳סטה מכוונת). כל התנועה מתרחשת מסביב לכנעני השכוב בחדר ההקרנה, בזמן הטיפול.

שני גופי העבודה מעמידים את גופו של כנעני במצבים מנוגדים, הפוכים זה מזה. בעוד שב"אני, אנדרטה" הגוף האנושי החי והפעיל ניצב מול אנדרטה דוממת וקפואה, ב״הקרנות״ הגוף האנושי  פסיבי, מוטל על מיטת הטיפול, ואילו המכונה היא שנעה סביבו. ניתן לחשוב כי בתצלומי ההקרנות הגוף עצמו הפך למונומנט הדומם, ואילו המכונה המקרינה – לקהל המנהל את טקס הזיכרון.

כנעני ניגש למעשה הצילום כמעשה של התבוננות בפחד המוות עצמו. הצילום משמש עבורו כמעין מגן, המקפיא את הרגע ועוצר את חלוף הזמן. הצילום מספק שליטה מדודה למול האימה הכאוטית של הגוף החולה, ממש כמו שהאנדרטה מהווה אתר מוסדר למסגר בתוכו את אימת המלחמה. שם התערוכה "חציו מואר, חציו נשכח", הלקוח מתוך שירו של יהודה עמיחי ״בגן מוקסם״, ממסגר את התערוכה בין מרחב השליטה של קרני האור (חיישן המצלמה, מכונת ההקרנה) לבין הכאוס שמכתיבה השכחה הנוצרת ממרחק הזמן והגיל. 

נדמה כי הגלריה של מרכז ההנצחה בקרית טבעון היא החלל ההולם ביותר להצגתן של עבודת אלו. מרכז ההנצחה  שנבנה בצל אנדרטה מונומנטלית ומבקש להנציח את חללי היישוב, פועל תדיר להרחיב את השיח ואת אופני הייצוג של הזיכרון ולפיכך הוא הבית הטבעי לתערוכה. על אחת כמה וכמה כשזיכרונותיו של האמן, שגדל בקריית טבעון, קשורים קשר בל יימחה עם המקום, ושמותיהם של אחדים מחבריו לכיתה חקוקים על קירות הבטון.

^{[1]   אילנה שמיר, אנדרטאות לנופלים במערכות ישראל: הנצחה וזיכרון, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל- אביב 1994 ,כרך ב, עמ' 433}

^{[2] נכון לשנת 2013 היו בארץ 2900 אנדרטאות ואתרי הנצחה, משמעות הדבר היא שלכל 8 נופלים בממוצע נבנתה אנדרטה. על מנת לקבל קנה מידה, באירופה, היחס עומד על אנדרטה אחת לכל 10,000 איש. הנתון מתייחס רק לאנדרטאות הקשורות לחללי מערכות ישראל. מתוך – אהרוני, א', ״2900 אנדרטאות רשמיות נבנו בישראל לחללי מערכות ישראל״  גלובס, 15 באפריל 2013.}