התערוכה 'לאורך ולרוחב' היא תערוכה קבוצתית שהמניע שלה הוא קרבת המשפחה של משתתפיה: שלושה דורות שראשיתם הפסל יחיאל שמי. הקשר המשפחתי הוא הזדמנות לבדוק מהלכים באמנות הישראלית בששים השנים האחרונות, דרך מודל של משפחה אחת.

אין זה מובן מאליו שאמן מוליד שושלת אמנים. משפחת שמי-כנעני היא מקרה מבחן באמצעותו ניתן להתבונן ולשאול מה קורה לשפת אב בגלגוליה הדוריים. מה נשאר טבוע בגן המשפחתי ובאיזה רובד מתחוללים השינויים. האם מתקיימות תבניות ראייה המוטבעות אולי אף בקוד הגנטי של האמנות המקומית? זוהי, אם כן, תערוכה המעלה שאלות ומזמינה התבוננות אינטואיטיבית, לאו דווקא מחקר אקדמי.

יחיאל שמי

הפסֱל האחד של שמי המוצג בתערוכה נוצר בשנות חייו האחרונות, קרוב לחמישים שנה מאז פנה מהפיסול הפיגורטיבי, הנרטיבי, אל המופשט. פסל ברזל העשוי ממספר לוחות משולבים זה בזה, מזוויות מסוימות לוח אחד נראה תומך באחר ובכל מקרה הם אחוזים אחד בשני בתנועה חובקת, המייצבת אותם אל האדמה. זהו שמי המאוחר, לא בפיסול השולח פאות חדות כלפי מעלה, ועדיין מדויק, תמציתי ומוביל את הברזל אל היחסים הנכונים של גוף בתנועה בחלל.

"אתוס הפיסול של שמי," כתב מאיר אגסי, "הוא ערך העבודה כחלק מהאיכות הסמויה של הפסל" (מ. אגסי, ניירות יחיאל שמי,1998). במילים אחרות, זהו "פיסול המתאר את עצמו בלבד, את תבונת מעשה הפיסול כערך, שבו הוא נגזר ונקבע מהחומרים ומההשפעה של עצמו.".

הפיסול של שמי אינו תוצר של תוכנית עבודה אלא של העבודה עצמה, עבודה במובנה הערכי הבסיסי ביותר. עקבות העבודה, המגע בין אדם לברזל, נמצאים בפסל. כך גם הנחת הקו והכתם בציור המופשט שלו: הצבע משוח בתנועה בוטחת שעקבותיה ניכרים על פני הבד הגדול. שמי מצייר ביד שמכירה משטחי ברזל חלוד.

את האקט המודרניסטי של הורדת הפסל מהכן אל הארץ, את ערך העבודה, ואפשר גם תבניות ראייה מופשטת, הנחיל יחיאל שמי לבאות אחריו. כל השאר בא מתוך אישיותה של כל אחת מהמשתתפות בתערוכה.

יעל כנעני, בתו של שמי, היא ציירת ואחת מממשיכות דרכה של נועה אשכול בהנחלת כתב התנועה. היא עובדת בשכבות של משטחי צבע, אספלט ונייר פרגמנט. ביחס לעבודה שלה אפשר לדבר על מתח והשלמה בין גוף, כמסה חומרית, לתנועה מתפשטת במרחב. במופשט המאוחר שלה היא מערערת על המבנה, מתגרה בקומפוזיציה הבנויה שאפיינה עבודות מוקדמות יותר ומשחררת קו פחות מוחלט ורציף.

הפיסול המופשט של אביטל כנעני, בוגרת לימודי התואר השני בבצלאל, דומה לזה של סבה בערכי היסוד שלו: זהו פיסול מופשט שעקבות העבודה-פעולה ניכרים בו. אביטל כנעני יצרה גוף, יצור המשתרע על הארץ, בעל עור-סקאי שרצועות פורמאיקה ארוכות צומחות ממנו כמו שיער.

הבחירה של אביטל כנעני בפורמייקה מושכת אחריה בהכרח שובל של הרהורים אודות סגנון חיים, טעם וחומרים המחקים חומר אורגני. שמו של הפסל, 'אפרתה' (פסל אחר של א. כנעני נקרא 'רגבה'), מרתק אותו אל המקומי, אל הקשֱר מסורתי ופוליטי המתייחס למקום אפרת כהתנחלות בשטחים הכבושים. האם היצור הסינתטי המזדחל על גחונו יגיע 'אפרתה'? או אולי הוא עצמו המקום וגם הדרך. ההטייה 'אפרתה' מציבה את הצופה מול פסל השרוע קרוע רצועות ומציעה לו לחוות את המתח האירוני בין המציאות לאתוס.

מלבד הפסל, אביטל כנעני מציגה בתערוכה סדרת רישומים. הרישום שלה הוא רישום פעולה, עבודה הנקשרת באופנים שונים אל הפסל. הפסל והרישומים נושאים על גבם אותם עקבות: שניהם שואפים להיות קווים וכתם. שניהם שואפים זה אל מקומו של זה.

עפרי כנעני היא אמנית הפועלת בעיקר בניו יורק. היא משתתפת בתערוכה בעבודה "מאניה", עבודות וידאו וסדרת צילומים הלקוחים מתוכן. נושא התערוכה הוא מאניה ביאליק, אשתו של המשורר הלאומי, שחייה התנהלו בצל הרחב שבעלה הטיל סביב לו. חומרי הגלם של עפרי כנעני הם צילומי ארכיון, שברי משפטים משירת ביאליק ואוביקטים. היא מרחיקה אל המדיה הדיגיטלית, אבל נעזרת בטכנולוגיות 'נמוכות'. גם עפרי כנעני מניחה משקל רב בתהליך ובפעולה עצמה: בשלב הראשון היא מניחה אוביקטים שונים על מקרן שקפים ומצלמת אותם. דימויים אלה משמשים חומר גלם למצגת שקופיות המורכבת מציטוטי שירה קצרים ותצלומים מארכיוני הקיבוצים. לצורך העבודה היא משתמשת בשקפים, צלולויד, סילואטים צבועים בספרי, דיו, מגזרות נייר, זכוכיות שבורות.

מצגת השקופיות עוברת לפורמט ווידאו ונערכת כמשפטים ויזואליים ורצפים של דימויים פיוטיים, שעברו שיבוש והסתרה. החיבורים ביניהם מדמים מבנה כתיבה לירית, מעין שירה חזותית. מצגת השקופיות והצילומים נוצרו באופן החושף ומדגיש את תהליך העבודה לא פחות מהתוצר הסופי.

זוהי תערוכה נטולת הירארכיה. הפסל האחד של שמי מוצג בה כנקודת פתיחה במופשט המודרניסטי הישראלי. בנוכחות שלו בגלריה הוא מאזכר את סימני הדרך שהשאיר יחיאל שמי בתודעת הנוף המקומי, בפסלי חוץ ובאנדרטאות. הבאות אחריו נושאות הלאה את הבחירה ה'חילונית' (כך כינה אדם ברוך את הפיסול של שמי, פיסול חילוני) ואת משמעת העבודה.