בתערוכת היחיד של לארי אברמסון בגלריה לאמנות ישראלית שבמרכז ההנצחה בקריית טבעון מוצג מקבץ רחב של עבודות שנוצרו במהלך ארבעים שנות יצירתו. המקבץ הרחב מאפשר להתבונן בשפתו הציורית של אברמסון שהתפתחה לאורך השנים, ולעקוב אחר הסימנים המופיעים שוב ושוב בעבודותיו. 

לארי אברמסון החל לפעול בשדה האמנות הישראלית בשנות השבעים. מסלול הכשרתו לא היה מסודר וכלל שנת לימודים בבית הספר לאמנות בצ'לסי שבלונדון ועבודה בסדנת ההדפס בירושלים בתפקיד דפס. עם השנים רכש לעצמו אברמסון מעמד של צייר ייחודי ומשפיע הבוחן בעבודותיו את החוויה הקיומית שלו כאמן וכאזרח בישראל, אמן המתבונן באופן ביקורתי בהווה המקומי על נופיו ועל הנרטיבים המקובלים שנוצרו בו. נוסף על כך הוא רכש לעצמו שם של מורה מוערך באקדמיה לאומנות ולעיצוב בצלאל ובמכללת שנקר, שבהן אף כיהן כראש המחלקה לאמנות.

בציוריו של אברמסון מרחפות צורות החוזרות על עצמן, חלקן ברורות וחלקן חידתיות. הן מסודרות במרחב הציור ללא כל תחביר ריאליסטי: חרמש הסהר, ענף של עץ, עלי גפן, צרעה או ריבוע שחור. הצורות מתחברות לרשתות ציוריות המנסות ללכוד שכבות של משמעות באמצעות נוכחות של מקום וזמן. השפה הציורית של אברמסון נעה בין המופשט למקומי, בין עולם הציור לנגיעות ב"כאן ועכשיו". בציוריו דרים יחדיו יסודות מופשטים ופיגורטיביים, חושניים ושכלתניים, ותחושת מתח תמידית מורגשת בין מרחבים של שקט ואיזון לקריסה, בין מנוחה לחרדה קיומית. 

התערוכה בנויה כאינדקס שבמרכזו הסדרה "יחיעם ב" המכילה מגוון רחב מן הצורות והסימנים הייחודיים לאברמסון. הוא יצר את הסדרה ב–2008, בעקבות מפגש בלתי אמצעי עם הציור "יחיעם (הווי בקיבוץ)" שצייר יוסף זריצקי ב–1951. בסדרה "יחיעם ב" הגיב אברמסון לפלֶטה הצבעונית של זריצקי ולצורת הנחת הכתמים שלו: שכבות צבע המכסות וחושפות בו–זמנית את השכבות שתחתיהן. בין השכבות הוא שתל את סימניו החוזרים. סדרה זו מאפשרת לעקוב אחר התפתחותן החזותית של הצורות של אברמסון וגלגוליהן.  

סדרה נוספת המוצגת בתערוכה היא הסדרה "1967" (2012). בסדרה זו צייר אברמסון, על דפי עיתון מעריב מתקופת מלחמת ששת הימים (מהחודשים מאי-יולי 1967), אותם שמר אביו במזוודה בעליית הגג שלו. את דפי העיתון כיסה אברמסון בצבע שמן בגווני השמיים של ילדותו בירושלים, עליהם צייר קבוצות של דימויים וסימנים משפתו החזותית כמו ריבועים שחורים, גולגולת, קרש וענף כרות לצד דימויים חדשים יותר כמו סדקים, שברים ושורשים. הצורות נערמות זו על גבי זו, סדקים חוצים את חללי הציורים ואת הריבועים השחורים, ומתחת לסדקים מתגלות המילים – מודעות האבל ותמונות המלחמה ששינתה לעד את פני החברה הישראלית והותירה בה סדק בלתי ניתן לאיחוי. העבודות מוצגות בצפיפות האחת לצד השנייה והופכות לעבודת קיר מונומנטלית אחת, כעין כותל.

לאורך השנים יצר אברמסון סדרות רבות הכוללות דימויי צמחים. אלו מוצגות בחלל האכסדרה – צמחים תלושים בגודל טבעי המצוירים בהטעיית עין ריאליסטית או מיוצגים בצלליות שחורות. הבולטת בהן היא הסדרה "צמחיית ארץ–ישראל (על-פי רות קופל)", אף היא משנת 2012, בה הדפיס אברמסון את צלליותיהם של צמחי הארץ על גבי דפי עיתון הארץ מ–1967. נראה שאברמסון מרשה לעצמו ללכת שבי אחר יופיו של הצומח, ובה בעת פורם את האפשרות להתרפק על "טבעיות" הטבע ועל המיתוסים הקשורים בו. הצומח אצלו לעולם אינו מושרש באדמה, ובידודו בחלל העבודה מהדהד חוויה של תלישות, שבריריות וכאב.

את התערוכה מלווה ראיון שערכתי עם לארי אברמסון על הצורות המהותיות שהפכו לסימנים החוזרים בעבודותיו שוב ושוב.