לילך נולדה בקיבוץ עין זיוון, גדלה בקיבוץ עין כרמל וכיום מתגוררת בטבעון. כילדה בקיבוץ היתה מגניבה את קופסת הצבעים ומציירת על הקיר בזמן מנוחת הצהריים. למדה עיצוב ואיור ב"וויטל" (כיום "שנקר"), קרמיקה אינדיאנית בארגנטינה וציור אצל האמן ידיד רובין. הסטודיו שלה נמצא בקיבוץ שריד וגלריה עם ציוריה ב"מקום השראה" באלוני-אבא.

לילך מציירת את נופי הארץ בצבעוניות נאיבית ובקו איורי-גראפי סוער ומלא רגש, אך בתערוכה זו, בפעם הראשונה, מוצגים רק ציורי נשים. בכולן טבוע משהו ממנה אך אף אחת מהן אינה דיוקנה העצמי. בכל אחת סימנים אינדיבידואליים, כהתעקשות למצוא ייחודיות דווקא בתוך הריבוי, כיאה למי שהתחנכה בחינוך המשותף, אשר טשטש במתכוון מאפיינים אלה.

את הנשים מציירת לילך בהרבה אהבה, כאילו היו חברותיה. הן חסרות גיל והקשר, עטורות תסרוקות ובגדים, מאופרות ומוקפדות. גופן חסר את חלקו התחתון וגם החלק העליון מתואר ללא זרועות וידיים. הן מביטות אלינו במבט בוהה ומהורהר, כמו מציצות מבעד לחלון. אך החלון חסר, ורק מהותו, כמתווך בין הבית לבין החוץ, מגולמת במגירה.  

"הארון ומדפיו, המכתבה ומגירותיה, התיבה ותחתיתה הכפולה הם כולם איברים אמיתיים של החיים הפסיכולוגיים הסודיים. ללא 'אובייקטים' אלה…חיינו האינטימיים יחסרו מודל של אינטימיות", מסביר גסטון בשלאר.[1] אם המגירה הסגורה מדומה לחדרי הלב והנפש, הבחירה לצייר במגירות (ובמזוודות) המוצגות כשהן פרוצות לרווחה היא פעולה של חשיפה.

המגירה היא אובייקט של בין – לבין. מחד, היא מתקשרת לאינטימיות והגנה, ומאידך, היא מצמצמת ומגבילה. לילך מודה שהיא אף פעם לא היתה טובה עם מסגרות; תמיד מרדה וחיפשה את דרכה האותנטית. יחד עם זאת, מסגרת חייה – משפחה, אימהות, עבודה – מאפשרת לה גם שקט, הדרוש עבור החופש ליצור. כמו המגירה, גם הנשים מגלמות דבר והיפוכו: יופי וחוסר שלמות (האמנית נהנית לעוות את פניהן ולשבש את הסימטריה); פראות צבעונית והגבלה מרחבית; נשיות כמהות ייחודית אך גם אחידה ומאחדת.

בסדרת הנשים המצוירות על לוחיות (הנדמות לדיסקיות זיהוי) ועל תבניות אפייה, הנשים אינן אלא כתמי צבע בודדים המשלימים פנים. אלו הן נשים כמוה, המסורות ל"עבודת האימהות" התומכת [2] : בישול, כביסה וניקיון, זו המתעצמת נוכח גיוס ילדינו. "כולנו מוסללות לשלוח את הילדים לצבא, זה הופך אותי מבפנים והפך אותי לאדם – אישה אחרת", היא משתפת. מצב מורכב זה הציף אצלה את סוגיית ההתמודדות עם מסגרות, ולכן אין זה פלא שהיא מצאה עצמה מציירת על מגירות, על מזוודות ועל תבניות. דרך החפצים הביתיים מתחדדת נקודת החיכוך בין המרחב הפרטי לבין הקול הנשי המושמע (או המושתק) במרחב הציבורי.

ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד, אוצרת התערוכה

[1] גסטון בשלאר (תרגום: מור קדישזון), הפואטיקה של החלל, בבל, 2020, 130.

[2] הדרה שפלן-קצב, אימניות: אימהות מביאות אמנות לעולם, גמא, 2020, 156.