מתגוררת ויוצרת בבית הלוי.

לילי ויסברגר יוצאת למסע, וכמו עליסה, היא נמשכת בסקרנות אל הלא נודע. בדרך, היא מגלה שארץ הפלאות האנושית מורכבת מאור ומצל, מחמלה ומשיגעון. היא לא מהססת לחקור באומץ גם אזורים פגיעים ואפלים, כאלה שאנו נמנעים מלהתבונן בהם. קרל גוסטב יונג טען שאנו חיים בארמון, ומעיזים לבקר רק בחדר אחד או שניים. ויסברגר משוטטת בחדרי הארמון ובמרתפיו ומלקטת בהם את חוויותיה.

המסע האישי של ויסברגר אל מחוזות הלא-מודע נתקל בדימויים בסיסיים כמו בית, כביסה, ילדה ומשפחה. דימויים אלה, אינטואיטיביים, ולפעמים ילדותיים, מגלים את נבחי הנפש, ודרכם נשמע הקול האותנטי שלה. העבודות משקפות מרחב חופשי ומשוחרר שאינו משועבד למסורות ולחוקים נוקשים, ואינו מרצה ציפיות חברתיות כלשהן. ויסברגר שבה וחוזרת לדימוי פעם ועוד פעם, כאילו כל העיבוד הפנימי שלו יוצא החוצה ומתגלה לעינינו. כך הילדה פעם שמחה, ופעם עצובה, פעם מתריסה לעברנו באצבע משולשת ובהזדמנות אחרת רמוסה וזועקת לעזרה. בהשפעת האקספרסיוניזם, אמנות פמיניסטית של הגל השני ואמנות אאוטסיידרית, יוצרת ויסברגר שפה בעלת עוצמה חזותית ורגשית כאחת.

בתערוכה ניכר הגיוון בחומרים, כולם כבר "חיו חיים אחרים", שימשו ככרזות בהפגנה, כרהיטים בבית, כקרשים בבניין. חלקם הגדול ננטש בפינת רחוב או ליד פח האשפה, וצורף למסע היצירתי של ויסברגר. בחירת החומרים מבטאת אמירה ערכית חשובה, לא פחות מן הנושאים עצמם, אודות פשטות, ישירות, היעדר ייצוגיות ובוודאי התנערות מהצורך לייפות.

ארץ הפלאות של ויסברגר ויטאלית וצבעונית, בוטה בשמחתה ובקדרותה.