- 2021, הגלריה לאמנות ישראלית
- 9.7.21-4.9.21
- אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי
- חדרה של האם הקדומה | לילי פורן
מצבור של חפצים קטנים, אפופי סוד – מעין קמעות, תלויים על קירות התכלת. עשוים מחומרים מצויים – אריגים, ניירות, חרוזים, מתכות שהתכלו, לקטים מן הטבע, מהם מייצרת האמנית סוג של איקונות או קמיעות – לשמירה אישית, או קולקטיבית.
לילי פורן מתחקה אחר פינות זנוחות של העזוב והנשכח. בעבודותיה היא קושרת יחד שאריות של חיי יום יום – חומרים נשיים ואתניים, עם מה שהשיל הטבע. את שליקטה היא טובלת באדמה רטובה, או מאחה בטכניקות "נשיות" עמלניות, בעבודות יד כרקמה, קולאז' או הטלאה, לכדי אובייקטים אישיים, מרובדי זיכרון.
בסטודיו שלה, אליו נאספים חומריה, הם מוּתְמָרים מחומר לרוח: לילי פורן חוקרת אותם, יוצרת מיני תערובות ושילובים, וכשמאנית, מטעינה בהם כוחות פנימיים חדשים. שאריות נשכחות הופכות תחת ידיה לאובייקטים שהם יותר מסך כל מרכיביהם, לאיקונות, לחפצים מקודשים.
"פירות שסיימו את מעגל חייהם מונחים על הקרקע, חשופים לפגעי הזמן… אני נמשכת אל איסוף הזרוק והמיותר, מביאה אותם אל חדר עבודתי… מעכבת את הסופניות לפרק נוסף של חיים…" כך בלשונה.
עבודותיה של האמנית מקבלות את השראתן מחפצים אתניים, מפולקלור וארכיאולוגיה של תרבויות קדומות, ונעות אל מחוזות פרטיים, עולם אלטרנטיבי אישי טעון בכוחות ובחרדה.
בתערוכתה זו מעצבת פורן את החדר הקטן בגלריה כמקום פולחן לאלה קדומה. את עבודותיה קטנות הממדים ניתן לחפון בכף יד אחת כצלמיות עכשוויות, המגלמות כוחות רוחניים להגנה. איקונות, צלמיות, פסלונים, חפצים מאגיים לשמירה, קמיעות – כל אלה רווחים עד היום בתרבויות עממיות ובקרב קהלים נרחבים בישראל.
לילי פורן שואפת בעבודותיה אל האדמה, אל הארציות. כמו האם הקדומה, אשר תכונתה הראשונית היא הקשר לאנרגיות האדמה, כך יוצרת פורן, בפעולת האיסוף והחיבור מחדש של חומרים נשכחים, מעגלים של חיים-מוות-וחיים חדשים. בוראת מחזוריות.
פרסומים על התערוכה: