"מפרט" היא תערוכה משותפת לישעיהו גבאי וגלי כנעני, שניהם אמנים מקריית טבעון (בעבר או בהווה), המנהלים ביניהם מערכת יחסים ארוכת שנים של מורה ותלמידה, אוצר ואמנית, קולגות ליצירה וקולגות להוראה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. באופן מפתיע זוהי להם התערוכה הראשונה יחדיו, ואין מקום מתבקש יותר לעשות זאת מאשר בחצר הביתית.

תערוכה זו מציגה צמתים – נקודות מפגש של צירי אורך ורוחב, ארוגים שתי וערב.  מחד, היא תרה אחר הציר הכרונולוגי ואחר גרעין היצירה הראשוני, הייחודי, לכל אחד מן האמנים. ומאידך, מתקיים בה חיפוש אחר נקודות המגע, הממשקים וההשראה ההדדית בין גופי העבודה של גבאי וכנעני, זאת לאור קשריהם ההדוקים והשיח המתמשך ביניהם. האופי המחקרי בולט בעבודותיהם: העיסוק בפרטים הקטנים, בפירוק ובהרכבה מחדש, בוואריאציות, במבניות ובחזרתיות – כל אמן בדרכו. שניהם מתמקדים בתערוכה בטקסטיל אשר בא במגע עם הגוף, גבאי – במצעים ובסדינים, וכנעני – בבגדים.

ישעיהו גבאי מציג בתערוכה סדרות של עבודות על נייר, בהן הוא מנהל מעין מחקר טקטילי הבוחן מבנים, צורות, מקצבים בחזרתיות אין סופית.  "בפועל אני הרבה יותר מוקסם מההשלכה של הדבר מאשר מן הדבר עצמו, והשלכות הן תמיד דו-ממדיות" אומר גבאי. כבר בציור המוקדם שלו מגיל 8, המוצג בתערוכה, ניתן לזהות תמות עיקריות ומאפיינים החוזרים שוב ושוב בעבודותיו – בציור נראות שתי מיטות משורטטות זו ליד זו, ושטיחונים הפרושים למרגלותיהן. החזרתיות, המבניות והגריד המופיעים בציור הילדות של גבאי (בכיסויי המיטות, בשטיחונים וברצפה) יהוו את המאפיינים המרכזיים בעבודותיו גם בהמשך, כמו גם העיסוק המתמשך שלו במיטות ובמצעים. "העניין הזה של מיטות ושינה הוא עניין מאד מורכב בחיים שלי", הוא מעיד על עצמו. "אני דור שני לשואה. ההורים שלי גידלו אותי ממקום של חרדות נוראיות, של אובדן… עד גיל 14 לא ישנתי על מזרן, כי אמא שלי לא הרשתה. הייתי ישן על דיקט שעליו היא הייתה פורסת שמיכת צמר, גם כדי שלא אהיה מפונק, גם כדי שלא יהיו לי בעיות גב וגם שאם הגרמנים יחזרו אני אוכל להסתגל מהר לחיים ספרטניים."

 בסדרה, "תשעים וששה דרגשים", מ1994, הוא מציג 96 רישומים של דרגש, מזרון וסדין – אין סוף וריאציות של קיפולים, כיסויים וליפופים, כולם אפשריים – מבניות פשוטה או מורכבת, משורטטת בקווים נקיים, הנוצרת בין הכיסוי לבין הדרגש. בסדרה אחרת, "אלונקות", גבאי מציג דפי משבצות של דפדפת, שמהם הוא חתך והוציא את החורים במיני חיתוכים, כולם בקווים ישרים, המסתמכים על קווי המשבצות או על האלכסונים שלהם. העבודות שהתקבלו נדמות כיריעות בד, כמו אלו הנמתחות על מוטות האלונקה. "מה שאני עושה בכל השנים מאז ומתמיד זה וריאציות – לקחת צורת יסוד ולרוץ איתה, להוסיף לה פה, להוריד שם, לקפל… בשבילי זה סוג של תפילה, מנטרה. המנטרה בנויה על זה שאם אתה נתפס למילה מסוימת ואתה חוזר עליה במינונים מסוימים, אז היא תרחיק ממך את מה שתפילה אמורה להרחיק – את הרוע, את הפורענות את הריק, את האבדון… זה מאד הישרדותי כל הדבר הזה…"

הסגפנות היא אחד מהמאפיינים של גבאי בעבודותיו, הן בשל החומריות הדלה והשאיפה להתמקד בשפה רזה של סימנים, והן בשל המגבלות הנוקשות שהוא לוקח על עצמו, אשר באופן מפתיע עדיין מאפשרות לו את ריבוי הווריאציות. כל אלה יוצרים ניגוד חריף בין שפה רזה מלאה בהגבלות, לבין עושר אינסופי של אפשרויות. עבודותיו לרוב משורטטות על נייר משומש – פנקסי קבלות ישנים, דפדפת של נייר מחשב או דפדפת משבצות. "כמו שישנתי על דיקט, כך גם מעולם לא עבדתי על נייר טוב." הוא טוען, "עבורי הדבר הצנום הוא הדבר הדשן".

אצל גלי כנעני, לעומת זאת, אופי העבודה שונה, הוא אינו סגפני. גלי בוחרת לעבוד עם בדים, עם חומר, עם צבעוניות וחושניות. אך גם היא בוחרת לעצמה משימות מאתגרות במיוחד.           

גלי כנעני צמחה בתוך תרבות של טקסטיל. סבה, שעלה מרומניה, היה מומחה למכונות אריגה, ועבד במפעל, ”עמק טקסטיל”, ברמת ישי. אמה עסקה אף היא בתחום ובין היתר, במשך כמה שנים עיצבה סריגים למעצבת רוז'י בן–יוסף. עוד כנערה, כנעני התנסתה במלאכות טקסטיל, ובגיל 16 תפרה ורקמה בעצמה שמלה לבנה, רקומה בטכניקת ה-smocking (מן רקמה שמכווצת את הבד והופכת אותו לתלת-ממדי). הטכניקה דורשת תכנון מדוקדק של ספירות חוזרות ונשנות, ומבשרת כבר על נכונותה של האמנית להציב לעצמה אתגרים מורכבים, הדורשים משמעת גבוהה.

 בתערוכה מציגה כנעני גופי עבודות מתקופות שונות. אלו גופי עבודה כמעט מחקריים, העוסקים בחקר מבני של טכניקת האריגה, של השתי והערב ובחינת גבולות הקיום של האריג. כנעני בוחנת בעבודותיה שני מהלכים מנוגדים:  "אני בוחנת את הגבולות של עד כמה, מצד אחד, אני יכולה לפרק וליצור הרס בתוך האריג, כך שהוא עדיין יישאר אריג, ומצד שני, מהו המינימום שצריך לארוג בשביל שזה ייחשב לבד".

לצורך זה היא מלקטת בגדי ”יד שנייה”, ומפרקת אותם לחלקיהם: ללולאות, כיסים, שרוולים, תפרים, מכפלות, ועוד.. בשלב הבא החלקים נפרמים לחוטי השתי והערב שלהם. לדבריה "תהליך הפירוק מאפשר עירעור של "הסדר הטוב" ועל ידי כך, הסתה של נקודת המבט אל מקומות נידחים יותר בבגד ובבד, כמו העשבים הצומחים בין המרצפות". בשלב זה מתחילה מלאכת ההרכבה המקבעת את הסדר מחדש: בעבודה סיזיפית על גבי הנול, כנעני שולטת בסבך המפותל של חוטי השתי והערב הפרומים. היא אורגת אותם בסדר חדש, וחלקי הלבוש שנפרמו, שבים ומתלכדים בתנועה מנוגדת של שחרור ואיסוף. פרטי הלבוש, הופכים לאובייקטים חדשים, ליצורי כלאיים, לאסמבלאז' של חומר, צבע צורה ומרקם, אך בדרך פלא, למרות הפרימה וההרכבה מחדש, האינפורמציה נשמרת בכל חוט וחוט, והם נושאים איתם זיכרון של מה שהיו. "ההבנה הזו שכל חוט הוא נשא DNA של הבד כולו, של הגזרה והדוגמה, ריתקה אותי. וזה נתן לי להתעסק בהמון שאלות מאד בסיסיות על פסים, על נקודות, על משבצות. זה שאני פורמת משבצות וזה הופך לפסים ואז אני יכולה לארוג אותם מחדש וליצור משבצות חדשות…"

כנעני, שעבדה בעברה כמעצבת טקסטיל במפעל פולגת, בוחרת, לרוב, לעבודותיה בגדים מבדים שנארגו במכונות תעשייתיות, אך את הבדים שפרמה היא אורגת מחדש בעבודת יד. כך, בין היתר,  היא משמרת בעבודותיה את המתח שבין האריגה התעשייתית לזו הידנית, המסורתית.

 יש באופן פעולתה של כנעני ניסיון להחזיר את תשומת הלב שלנו, הצופים, לאופן היווצרותו של האריג – פרקטיקה, שדורות שלמים כבר אינם מכירים, לא כמסורת ולא כתרבות. אנחנו לובשים את הבגדים ושוכחים שמישהו ארג אותם, מקבלים כמובן מאליו את עצם קיומם, לא מודעים להיסטוריה העולמית העשירה של עולם הטקסטיל. "אחד הדברים המעניינים", טוען גבאי,   "שאתה אורג, מצד אחד זו פעולה מאד סולנית, אתה והנול, אבל מצד שני, כשאתה יושב על הנול, אתה לא יושב אף פעם לבד… אתה מרגיש שאתה יושב עם כל האורגים שקדמו לך, שיבואו אחריך ושנמצאים בו זמנית לך… יש פה סוג של אחווה ואני מרגיש שזה נותן כוחות."

'מפרט' לרוב, הוא שרטוט מדויק, רשימת מרכיבים או הוראות ביצוע, המתוארים בפרטים ובאריכות, עד לרמת המרכיבים הקטנים. כך גם, תערוכתם של ישעיהו גבאי וגלי כנעני, פורטת הכול לפרטים הקטנים, לעיתים באופן טכני לחלוטין, אך בסופו של דבר – סך כל הפרטים מציגים בפנינו בבואה ותמצית של הרהור, של קשר, של מילה, של מארג עולם ומלואו, תנועה אינסופית של פרימה וחיבור…

ישעיהו (איש) גבאי  (יליד 1956, ליטא), תושב טבעון, מחלוצי אמני הטקסטיל בארץ, אוצר אמנות ועיצוב, חוקר את תחום הטקסטיל והלבוש, מרצה בכיר במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר.

גלי כנעני, (ילידת 1968) גדלה בקרית טבעון, אמנית ומעצבת טקסטיל, בוגרת של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, כיום היא ראשת המחלקה ומרצה בה.