רוטב עגבניות

מאז שחייתי באיטליה אני מכור לפסטה עם רוטב עגבניות, ומבלי לקונן יותר מידיי על החסכים שיש לי מהחינוך המשותף בנושא של אוכל ביתי, אומר רק שאין לפסטה הרבה התחרות על מקום אצלי בלב (עוגיות מדלן אצלי בכלל קשורות בריחות). אני גם לא זוכר מתי בדיוק התחלתי להיות מכור, פשוט יום אחד הבנתי שזה ככה.

נקודת ההתחלה די פשוטה: עגבניות, שמן זית, שום, מלח ובזיליקום,

אבל זו רק תחילתו של הסיפור, כי יש עגבניות ויש עגבניות. ומי שחושב שאפשר להשתמש בשום שגדל בחממה בסין שיחשוב עוד פעם (ועל שמן זית אם צריך להסביר אז אי אפשר)

ועכשיו אני כבר שומע אותכם קופצים: הי רגע, מה עם בצל? ופלפל שאטה? וגזר?

מדינה חופשית, כל אחד ואחת רשאים לנהוג כרצונם, אני מוסיף גם אבקת מרק

טוב, יש לנו את כל המרכיבים כולל איזה סיר מוצלח, עכשיו מגיע שלב הבישול. וכאן זה בדיוק המקום שבו צריך להגיד – מתכונים כתובים זה פשוט שטויות.

איך בכלל אפשר לחשוב שאפשר לתת כמה הוראות כתובות שמסבירות את התהליך הזה  שהופך כמה עגבניות, שמן זית, קצת מלח ושום לרוטב? איך אפשר להסביר את המסע החד פעמי הזה שבסופו יש לך בסיר משהו שמרגיע את הלב, משהו שהוא התמצית של יום קיץ בים התיכון.

בתערוכה 'מלח לימון' עבודות שצולמו על יד גיא רייביץ בשנים האחרונות. רייביץ עובד עם מצלמת פילם כבדה בפורמט גדול, מה שהופך את תהליך הצילום לאיטי ומחושב.

עמדתו כצלם מול מושאי הצילום שוויונית. כמה מהמצולמים בתערוכה לקוחים מהסדרה day job המתארת בני אדם בסביבת העבודה שלהם.

תהליך הצילום של כל אחד מהדימויים בתערוכה ממושך. במשך זמן זה רייביץ לומד את מה ואת מי שלפניו, ומנהל דיאלוג ממשי עם המצולם.

בעמדה זו גיא רייביץ מרחיק עצמו מהצילום הסלולרי – דיגיטלי אל זמן בהיסטוריה של הצילום, בו הצילום הבודד נוצר באינטראקציה חד פעמית בין המצולם, הצלם ורגע הצילום.