לרגל חגיגות היובל של המכון הלאומי למטאפיסיקה הזמין האגף לתכנון ומגיה את שני האמנים, איתן בוגנים ואורית חסון ולדר, לבחון מחדש באמצעות תערוכת אמנות את ההתפתחויות האחרונות בשדה המטאפיסיקה ושלוחותיו העכשוויות בתחום הניו-אייג'.

התערוכה מבקשת להעמיד את הפרדיגמה הממסדית-תקנית (גלריה, מכון, לאומי) אל מול הקצוות האי רציונלים (מגיה, סיאנס, כישוף) שעדיין נתפשים למצער בקרב הציבור הרחב כאזוטרים ונטולי ממשות. בתערוכה נעות העבודות של האמנים בין שני צידי הסקאלה – בין תו התקן האמנותי, משפחתי, לאומי למשובש, לסטיות ולבאגים של המערכת. ארנב שחוט תלוי הפוך, כמו עקוד, יד תלושה וכוס שקועה בתוך אבן, פסל עכבישי מקלפי טארות המדמה כוכב שביט, הם רק חלק מן הדימויים הלקוחים מהעולם המופלא של האלכימיה והמאגיה.

התערוכה מציבה בקדמת הבמה ריטואלים טרנסצנדנטים, קוסמים, כמו גם פורטרטים וניסיון המודע למוגבלותו של האובייקט האמנותי העכשווי לייצר "נשגב". שאלות  מסוג :"איזה רוחני ואיזה נשגב אפשר בכלל לייצג היום ?" בהחלט עולות מין המקבץ המרשים של עבודות האמנות.

בעבודת הוידאו נשמע קולו של כהן הזן הידוע אלן ווטס ('דרך הזן') מתוך הסרט הקצר, "שיחות עם עצמי" בו הוא משוטט לאיטו בטבע ומהרהר על רזי הקיום. תנועה מעגלית המייצרת תעתוע  אופטי מן הסוג המשמש בטכניקות היפנוטיות מופיעה לצד הפאתוס של המטיף, איש הזן, ויחד מציעים שניהם לצופה נקודת מיקוד והתמסרות מוחלטת. בה בעת, בהתאם למידת יכולתו ורצונו של הצופה, גם מרחק והזרה, מודעות עצמית.

נקודת המוצא של שני האמנים, אם כן, הייתה אותה תנועה מסתורית בין התקני למשובש, בין המערכת והמוטאציות, בין הרוח לחומר. כמו בסרט הקולנוע 'המטריקס', הופעתם של חתולים שחורים, אנשי זאב, רוחות רפאים ותופעת הדה-ז'ה-וו, מתחוללת כאשר המערכת מנסה לתקן את עצמה תוך כדי שינוי שהיא עוברת. כלומר, הייצוג של רוח הרפאים הוא השיבוש עצמו. מכאן שהתערוכה פוסעת באזורים של איבוד דעת ויציאה מהקווים, מסיגה גבול בתוך פלטפורמה בה  חוקי המשחק מאוד נוקשים, ומעלה את מצבי השיבוש דרך הפרעות בראייה, בתפיסה בפירוק כמו בחלום למקטעים, הפסקות נשימה ואי רצף של נרטיב וזיכרון.

כך דימוי מטושטש וחלבי, ניצב בגבו של המצולם, כמעין  דמויות אלטר אגו, כך גם יש תזוזה או רטט בדימויים. פנים מצועפות מזכירות תמונות על לוחות הנצחה ואחרות רוויות שכבות של צעיפים או רעלות. לעיתים המגמה הפוכה ודימויים דווקא נפשטים מעורם או מתפוגגים.

בעוד הצלם בצילומי הרוחות הספיריטואליסטים (אשר צצו בצילומי הדיוקן במאה ה- 19) טען להיותו מדיום, מציעים זוג האמנים אנלוגיה בין הריטואלים הרוחניים ובין מעשה האמנות. מתוקף תפקידם במכון הלאומי, האמנים רואים את עצמם כנושאים באחריות הציבורית כמנציחי אירועים רגשיים, מעבירי מסרים אמנותיים, ויצרני "נשגב" אותנטי ובלתי אמצעי לקהל.

באותה נשימה יש לציין ש"הנשגב" העולה מן התערוכה הנוכחית הוא בדרגה שנייה ושלישית, מתווך וזורם בדי אן איי התרבותי שלנו, כזה שניתן להישאב אליו בהתרגשות בתנועה סיבובית של אייקון מהפנט ולשווק אותו כמוצר של רוחניות או אופיום להמונים.

בספרו 'הסירנות של טיטאן' דן הסופר קורט וונגוט בחוויות חמקמקות דומות ומתאר את ניסיונו של הקהל לצפות בהתממשות של גבר וכלב והפיכתם לבשר ודם: 

"המון הצטופף שם. ההמון נאסף שם כי עמדה להתרחש התממשות. גבר וכלבו עמדו להתממש, עמדו להופיע בדמות בשר ודם מן האוויר… ההמון לא יכול היה לראות את ההתממשות,ההתממשות היתה התרחשות פרטית.. שנערכה בשטח פרטי לחלוטין והקהל  הרב לא הוזמן בשום אופן להזין את עיניו… ההמון ידע כי לא יראה שום דבר אבל האנשים התענגו על הצפייה בחומות הלבנות והחלקות ועל שיכלו לדמיין לעצמם את המתרחש בפנים. הדמיון החולני של הצופים הקרין שקופיות של פנס קסם על החומות החלקות שקופות שהפכו את מסתרי ההתממשות לעניין פורנוגרפי".