מזיגה (pouring) היא פעולה של העברה מכלי לכלי, ממרחב למרחב, מאדם לאדם, תנועה שיש לה כיוון מן הצד הנותן לצד המקבל. בפעולת המזיגה נעשה בו בזמן ערבוב בין חומר לחומר, בין הנותן למקבל, בין המקור ליעד. תנועות אלה של מעברים בין לבין, של נתינה וקבלה, מסירה והכלה, הם שדה התוכן בתערוכה “מזיגה #2" של האמנית והמעצבת טלי בלומנאו. בתערוכה זו ממשיכה האמנית לפתח ולהרחיב תימות וגופי עבודות שהוצגו לראשונה בתערוכה “מזיגה” (גלריה פריסקופ, ת”א) 2018 בתערוכה שלושה גופי עבודות שונים במהותם ובחומריותם: האחד – פיסול גדול-מימדים, מסיבי ואטום, השני – רישום ישיר על גבי קירות הגלריה, והשלישי – מקבץ אובייקטים קטן-מימדים, מעודן ושקוף. הגופים יוצרים מעין קונטרפוסטו זה לזה, נעים בין דו-מימד לתלת-מימד, פועלים בקנה-מידה שונה זה מזה, אך בעלי מוטיבים ותכנים משותפים.

סדרת "רישומי הקיר" מבוססים על תרשימים טכניים של הגופים השונים המרכיבים את צנרת הניקוז התת-קרקעית. בלומנאו רושמת ישירות על פני קירות הגלריה באמצעות סרט הדבקה שחור (איזולירבנד), המשמש בעלי מקצוע לעבודות אחזקה שונות. הפרטים מוגדלים ומועצמים לקנה-מידה המוציא אותם מן ההקשר המקורי, ועל ידי כך הם קוראים לצופה להתבונן עליהם מחדש מנקודת-מבט אסתטית. קווי מתאר שחורים ועבים כולאים בתוכם צורות שטוחות וריקות, ואלה עומדים בזיקה ובהיפוך לצורות הנפחיות והמלאות של הגופים השחורים הבונים את מערך הפיסול שבגלריה.

סדרת "המעבדה" הממוקם בחלל נפרד) כוללת אובייקטים קטנים מפוסלים ומעוצבים בעלי מראה תכשיטי, בהם היא מחברת ביצירתיות בין חפצים מן המוכן (רדי מייד) לבין מלאכת כפיים עשירה, תוך שימוש במגוון של חומרים: מתכת, עץ נייר, טקסטיל ועוד. בין הפריטים בולטים כלי מעבדה מזכוכית, משפכים, מסננות, וכלי קיבול אחרים – דימויים המתייחסים לשדה התוכן של התערוכה. העבודות המונחות בצפיפות זו לצד זו יוצרות מעין מעבדה אלכימית, מרחב בו מתרחשים תהליכים מורכבים של זיקוק ויצירה.

סדרת "המיכלים השחורים"

מעין פסלים ותבליטים מופשטים הלוקחים את הצופה אל עולם מכני-תעשייתי, מורכבת מצנרת ניקוז תת- קרקעית העשויה פוליאתילן. חלקים אלה מהווים בדרך כלל תשתית בלתי נראית הקבורה עמוק באדמה. בלומנאו מעלה אותם אל פני השטח, אל המרחב האמנותי, כשהיא בודקת כאמנית וכמעצבת את הצורות המגוונות המרכיבות אותה. היא עוקבת אחר היופי הצורני של הגופים השונים ובונה מהם תחביר חדש, פנטסטי, נטול פונקציונליות, מעין מערכת של כלים שלובים נטולת תפקוד. היא מפרקת אותם לחלקים, מוסיפה להם אלמנטים חדשים, ומפלחת אותם בחתכי-אורך המגלים מבנה פנימי המשדר גופניות. סדרה זו מביאה לתודעה את העניין הרב במכונה שהתפתח במודרניזם, ובא לידי ביטוי בציור ובפיסול במחצית הראשונה של המאה ה.20- העיסוק במכונה ובמכניזם העסיק את אמני תנועת הדאדא והסוריאליזם מאוחר יותר, כשהם מושפעים מן ההתעניינות שלהפוטוריזם בתנועה ומתהליכי הפירוק של הקוביזם. מרסל דושאן ואחרים התעניינו בתנועה המכנית הנוצרת על ידי המכונה ועסקו בעבודותיהם בקשר בין המכניזם של המכונה לזה של גוף האדם. עבודותיו של פרננד לז’ה העלו עמדה המעצימה ומעריצה את העולם הממוכן החדש, בעוד שפרנסיס פיקביה הציג עמדה דו-ערכית כלפי הקשר מכונה-אדם. פירוק ומכניות בצורתם המופשטת היו אף במרכז יצירתם של אמני הקונסטרוקטיביזם הרוסי. בלומנאו משתמשת בגופים תעשייתיים קיימים, מוציאה אותם מהקשרם הפרקטי, מפרקת ומטפלת בהם, ובונה מהם פסלים הנעים בין המופשט לסוריאליסטי, ובין המכני לגופני.

טלי בלומנאו נולדה ב1949- בקיבוץ אלונים וגדלה בטבעון. בוגרת המחזור הראשון של מכללת שנקר במגמה  לעיצוב  טקסטיל בתחילת  שנות  ה70; התמחתה באריגה אתנית במכללת אורנים; למדה פיסול במכללת עמק יזרעאל; בשנים 2006-7 למדה בתכנית ללימודי המשך במכון לאמנות במכללת אורנים (בהנחייתם של גל וינשטיין וגליה בר אור); בין  השנים  2009-12 החלה  להתמחות  בקדרות ובשנת  2014  למדה  בביה״ס  לקרמיקה  במרכז האמנות המשותף בגבעת חביבה. טלי בלומנאו היא אמנית רב-תחומית היוצרת בחומרים מגוונים. היא הציגה תערוכות יחיד בחללי תצוגה שונים והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, ביניהן בביאנלה לצורפות, טקסטיל וקרמיקה.

היא זכתה בפרס ראשון בתחרות ״קרן רוטשילד״ .2002-ו 1999 בשנים.

חיה ויוצרת בקרית טבעון.