שי אלוני התחיל לצלם את הסדרה 'משענת זרה' בשנת 2008 בשדרות בן-גוריון בת"א. קבוצה של מטפלים ישבה על שלושה ספסלים בשדרה וניהלה שיחה ערה כשביניהם מספר זהה של קשישים על כסאות גלגלים, שקועים, כל אחד, בעולמו.

מאז עבר זמן ועניין המטפלים, העובדים הזרים והמהגרים בכלל, הפך לדיון ציבורי ופוליטי שאף הוציא שדים רבים מארונות.

אלוני אינו עוסק בהכללות ואף לא באסתטיקה של האחרוּת. העמדה החוקרת – אמפאטית שלו נובעת, מצידה האחד, מתוככי העולם המודרניסטי. עולם בו, כמעט מראשית המאה העשרים, צלמים דוקומנטריים רבים הביטו, בסקרנות וברצון טוב, אל השונים מהם. דוגמה בולטת היתה ניסיון הצילום ההרואי לחבק את המין האנושי באשר הוא, בפרויקט 'משפחת האדם'. האנושות, פצועת מלחמת העולם השנייה, קיבלה את הפרויקט באמון ובתקווה.

בישראל של שנות האלפיים, בתוך מציאות קיום תובענית הדורשת שעות עבודה רבות, משפחתו הגרעינית של הקשיש מתקשה לפנות זמן לטיפול בו.

שי אלוני התחיל להתבונן במטפלים הסועדים את הקרובים אליו, חברי קיבוץ שהכיר כל חייו, שבזקנתם או בהיותם נכים הפכו להיות תלויים באחרים. בהמשך התרחב פרויקט הצילום אל יישובים אחרים בעמק יזרעאל ואל הערים הסמוכות ונמשך גם לשנת 2009.

אלוני מאיר בתערוכה קבוצה הולכת וגדלה החיה בתוככי החברה הישראלית. בתוך כך הוא חושף בפני הצופה תבנית יחסים אחרת: מטפל ומטופל, כל אחד מהם נושא איתו זיכרון והיסטוריה משלו, החולקים חיים משותפים שלא פעם הופכים תחליף למשפחה. אופי הצילום שלו מושפע ממסורת הצילום הטיפולוגי. לא כמו הצלם המודרניסטי, שחיפש סצנות סימבוליות או רגעי דרמה קולנועיים, הצלם הטיפולוגי ניגש אל מלאכת הצילום כמו חוקר, הבודק תופעה דרך שורת פרטים בעלי מאפיינים דומים.

זוהי אסטרטגיית הצילום של אלוני החל בסדרה 'וטראנים' שהוצגה בשנת 2003 בגלריה הקיבוץ ועד לסדרה 'זקני הוואדי' שנעשתה בהזמנת הארכיון ההיסטורי של אום אל פחם ב-2008.

הסדרה 'משענת זרה' מצולמת מאותה נקודת מבט ישירה ואדישה לכאורה, כשמושא ההתבוננות של הצלם הוא העובד ה'זר' הניצב מול המצלמה, מודע לגמרי לקיומה. המטופל נמצא מאחור ברקע, או לצידו. זירת הצילום היא חדר המגורים, הנפרש מואר וחשוף מול הצופה, על ריהוטו הישן, הסדר הנזירי וחפצי זיכרון שהמטפל לומד לחיות ביניהם כאילו היו שלו. מתוך החזרה על הדומה מתגלים הפרטים הקטנים. שתי גלקסיות בחדר אחד, והנה זה נשען על ההליכון של זה, המטפלת יושבת כשכלבלב הבית על ברכיה והקשישה בה היא מטפלת עומדת לצידה, כמו ילדה בצילום משפחה. בחדר אחד ובסצנה פרונטאלית אחת נפרש סיפור של קירבה אינטימית.

החיבור בין עמדה רגשית הומאנית לשפה עכשווית מדויקת מייצר צילום דיוקן החף ממחוות דרמטיות. מתוך הריבוי והחזרה עולה עולם רגשי מורכב של יחסים ואהבה.