יהושע שוקה גלוטמן | זהר טל ענבר | אבירו לילו | דוד סוסונובסקי | אלי קופלביץ | משי קופלביץ | יוני שור| מרב שין בן-אלון

אנדרטאות רבות ברחבי הארץ מנציחות את הנופלים במלחמות ישראל. בטקסי יום הזיכרון ובשירים מספרים את סיפור נפילתם ההרואי, אך מה בנוגע לאלו ששבו מן הקרב, ללא עיטורים, ללא הילה, עם כאב שאינו חולף, עם מטען חורג שיכביד עליהם לכל חייהם? מה קורה עם המשפחות שנאלצות להכיל , להתמודד ולתמוך באלו ששבו מהקרב שונים לתמיד?

מלחמה היא טראומה שהוטבעה בגוף ומתגלה יותר עם חלוף הזמן. מי שלא השתתף במלחמה, אינו יכול לתאר את תהומות האימה והזוועה הטמונים בה. היא מוגדרת כמצב דחק קיצוני בו נדרש החייל לגיוס מרבי של משאביו הנפשיים והגופניים.

עד תחילת המאה העשרים ידעו מעט מאד, על יסורי הנפש של החיילים השבים מהמלחמה. בישראל החלו להופיע עדויות ראשונות על תגובות טראומטיות לקרב לאחר מלחמת יום כיפור, זאת בעקבות שינויים בשיח הציבורי בארה"ב של שנות ה70, ובעקבות לגיטימציה הולכת וגוברת של ביקורת על המלחמה. בשנות ה80, הופיעה לראשונה  האבחנה של הפרעה פוסט טראומטית (PTSD)

התסמונת הפוסט טראומטית (PTSD) מאפיינת אנשים שחוו אירוע טראומטי קשה, שעמדו אל מול איום קיומי בו חשו אימה גדולה ותחושה של חוסר אונים. הטראומה, המלווה בתחושת שבר, מערערת את כל התפיסה של החיים ושל העצמי. התסמינים שלה כוללים בין היתר התנסות חווייתית חוזרת באמצעות מחשבות ודימויים, וחזיונות חוזרים.  חיילים החוזרים מהקרב נאלצים להמשיך לחיות את חייהם יחד עם המראות והזכרונות הקשים, חיים כאן ביננו בתחושה חריפה של ניתוק ואחרּות , מתקשים לגשר על הפערים שבין עולמם הפנימי למציאות החיצונית. נפשם עסוקה במוות, באלימות ובהישרדות, באבל, בטראומה בכאב פיזי ונפשי. וגם כמובן – בגרימת אותן צלקות לאחר.

במהלך השנים, השיח על תופעת הפוסט טראומה נשאר בעיקר מנת חלקן של הנפגעים ומשפחותיהם,  אך בשנים האחרונות הוא עולה וצף ומציף ומגלה עד כמה התופעה רווחת בחברה הישראלית – כטראומה סמויה או גלויה, ראשונית או משנית וגם כהעברה בין דורית .

בתערוכה "מטען חורג" משתתפים אמנים שההתמודדות עם הטראומה הצבאית היא חלק מחוויתם האישית, בשר מבשרם – אם כלוחמים ששבו משדה הקרב, אם כאמהות ששלחו את בניהן לקרב או בנים/ות ללוחמים שלקו בפוסט טראומה.

החיבור בין טראומה ליצירה הוא סוג של ריפוי. בזמן הטראומה יש חוויה של התפרקות, של שלם שנשבר לרסיסים , של דיסוסיאציה ושבר.  היצירה האמנותית היא חוויה הפוכה של יצירת השלם מן החלקים, של איחוי ובריאה מחדש. כוחה של היצירה, שהיא עושה סובלימציה של החוויה הטראומטית. ^[1]

התערוכה" מטען חורג" מציגה רסיסים של דימויים, של זכרונות, של חוויות והרהורים, כפי שעלו מתוך עולמם של האמנים, רסיסים שהחיבור בינהם מייצר תמונה שמתפרקת ומתחברת, שוב ושוב, תמונה שיוצאת מהמקום האישי אל הקולקטיבי, הישראלי –  תמונה של חברה בטראומה.

זהר טל ענבר

בציורים של זהר טל ענבר נוכח הגוף הגברי הצעיר והחשוף לצד זרי הניצחון והתהילה^[2] (או שמא האבלות) מענפים של זית. לזרים תפקידים שונים בכל ציור וציור-  באחד הוא הכוכב או השמש אליה איקרוס שואף ואינו נזהר, בשני הוא משא כבד על גבו של סיזיפוס ובאחר הוא ההילה מעל ראשה של האם הקדושה המעונה.

זהר טל ענבר, ציירת שבנה מתמודד עם פוסט טראומה, עוסקת בסדרה "יפי נשק" בחיבור בין מיליטריזם ודת, מציוריה עולות דמויות החיילים כקדושים מעונים.  טל ענבר מציירת בסדרת הציורים את בניה ומנהלת תוך כדי שיח ער עם מסורות ציור קלאסיות ועם דימויים מהמיתולוגיה היוונית והנצרות.   ההקשרים צצים  בתנוחות הגוף המצוירות ובשמות העבודות : אקה הומו (בלטינית: Ecce homo)^[3] , הפייטה וסנטה אורה (סנטה לוצ'יה).

"אם החייל הוא כמו ישו, הרי שאמו של החייל היא כמו מריה.." אומרת האמנית "עבורי, הדימוי של מריה לא הספיק כדי לתאר את החוויה שלי מול מה שהתרחש עם בניי כאשר התגייסו לצבא. התכונה שעניינה אותי יותר מכול הייתה העיוורון שבו לקיתי אל מול ההתרחשויות, היכולת שלי לאפשר את ההתרחשות מבלי לשאול שאלות. במהלך המחקר שעשיתי סביב הסדרה גיליתי סיפור נוצרי על אישה בשם סנטה לוציה (אור באיטלקית), אשר נרדפה בשל אדיקותה ושעיניה נעקרו. בציור "סנטה אורה" (לוציה) אני עוסקת באדיקות המובילה לעיוורון."

זהר טל ענבר רותמת את יכולותיה הציוריות ליצור בדים מלאי יופי ואסתטיקה, על מנת להעלות שאלות מורכבות בנוגע להסללת הבנים לתפקידי חיילים  גיבורים, ובנוגע למקומה כאם בתהליך זה.

אלי קופלביץ

דמותו הדמיונית של אלי קופלביץ הצעיר, על נייר הציור,  ישובה בכיסא נוח, בידיו ספר שירה, מעל ראשו מעין שבשבת, עשויה מאותות מלחמת יום הכיפורים, חגה מעל ראשו, המלחמה ששינתה את חייו, כפי ששינתה את חייהם של לוחמים רבים שיצאו לשדה הקרב וחזרו אחרת.

ציוריו של קופלביץ הם ציורים  יומניים, ציורים שמתארים מסעות ומפגשים מדומיינים, קומפוזיציות סיפוריות, משוללות היגיון המחברות באופן מתוחכם אינוונטר של דימויים מעולמות שונים שלכאורה אין בינהם כל קשר. הוא מצטט יצירות קאנוניות מתולדות האמנות המודרנית והישראלית, לצד דימויים מהלקסיקון הצבאי או הצרכני. ציוריו קלילים, מדוללים, ספונטניים , נראים כאילו נעשו כמעט ללא מאמץ, מסרבים לתת משמעות ולהסביר.

בציוריו, מפציעים רסיסי זיכרון מהחוויות הקשות שחווה כלוחם במלחמת יום הכיפורים, חוויות טראומטיות של הרג ואובדן, של פחד מוות – המסוק שחג מלמעלה, אות מלחמת יום הכיפורים, חרב, ענף של זית, כתם דם או להבות אש, דמותו של מלאך המוות עוטה קפוצ'ון (אלטר אגו של האמן). הציור מאד קליל, כמו מנסה להקליל את המציאות הטעונה, אימי המלחמה מתערבבים עם החיים, עם גאוגרפיה, עם רסיסי משפטים קשורים או לא קשורים, משפטים משובשים מתוך שירים מציפים מצב רגשי מהורהר. קופלביץ מחבר סיפורים ויזואלים בזרם התודעה, סיפורים שמתעקשים לפרום את עצמם.

משי קופלביץ

"קלסתרון קלסטרופובי", שם סדרת עבודות האנימציה של משי קופלביץ אולי מבטא היטב את רוחם של הדורות הצעירים הגדלים אל תוך שרשרת של טראומות בין דוריות. דמויותיה עוטות מסיכות אבך, אשר הופכת להיות חלק מגופן , מעין יצורי כלאיים. התנועה חוזרת על עצמה בתמונותיה הנעות – חבורת גנרלים רכונים על שולחן חול , דמות מטלטלת על גבי אלונקה, דמות ילדה ודמות חיה מתבוננות זו אל זו דרך משקפות, כמו מבט אל תוך הפחד, אל תוך הטראומה.

משי קופלביץ ביתו של אלי קופלביץ, דור שני לטראומה, בתוספת טראומות מילדות רווית מתח וקטיושות, בישוב ספר סמוך לגבול הצפוני. גם היא, כמו אביה, עובדת בצבעי מים, מציירת דימויים שעולים מנבכי התת מודע, בין חלימה לעירות, ללא תכנית וללא פירוש: רצף של זכרונות קדומים ועכשווים, אישיים וקולקטיבים אותם היא מעבירה הנפשה . "הזיכרונות הללו" היא מספרת " הם למעשה פחדים שעוברים לדור שלנו החל מסבא וסבתא שהיו בשואה, ממשיך להורים שלחמו במלחמות, ועד שהם מגיעים אל הציורים בהם הפחד הופך לשילוב בין מציאות והזיה…"

בימים אלה עובדת משי קופלביץ על סרט אנימציה שעוסק בזכרונותיו של אביה ממלחמת יום כיפור. בשיח על פוסט טראומה, עולה רבות ההעברה הבין דורית. זהו סיפור שבבסיסו טראומה מודחקת קודמת, של בני הדור השני לשואה, שעליה נוספה טראומת המלחמה. אותו ערבוב של טראומות הוא במידה רבה נחלתם של רבים .

אבירו לילו

חרוטי עץ דמויי קליעים מרחפים לאורכו של קיר, מדמים תעופה או תנועה שקפאה לכיוון אחד. החרוטים, שגולפו ביד מכפיסי עץ, יוצרים מקסם של תנועה, של ריחוף, של הרגע המכריע. הניגוד בין ההצבה המינימליסטית והפיוטית בולט אל מול מצג בעל ניחוח אלים של צרור הנורה אל עבר מטרתו הנעלמת. "הפעם הראשונה שירו עלי, קפאתי מעצמת הפליאה מול הכדורים ששרקו מסביבי. רגע קפוא בזמן…ככה נצרב זיכרון" מספר לילו על הזיכרונות שצפים ועולים משרותו הצבאי  כחייל חי"ר בלבנון. לדבריו המצוקה של המראות והתחושות מתקופה קשה זו מלווה אותו עד היום.

הדואליות בעבודותיו של אבירו לילו נוכחת בין האסטתי, העדין והשברירי הכמעט רוחני לבין הדימויים האלימים הלקוחים מתוך חוויות הקרב. בעבודה "מרכבה" מצויירות בצבע אקריליק מדולל, דגם חוזר על עצמו של חוליות המשתלבות האחת בתוך השנייה, רצף צורני, ספק אורנומנטיקה שבטית  עדינה מצויירת במקצב אחיד, מדיטטיבי , השולח אותנו אל עולם אסוציאציות דורסני – עקבות של שרשרת טנק בחול. זהו ייצוג של עקבות, של סימנים, האובייקט עצמו נעדר, אך עוצמת כוחו נותרת בסימנים שאינם דוהים לעולם.

יוני שור

זה כבר יותר מעשור, שיוני שור שומר את משקעי הקפה שלו לטובת עבודותיו. הוא מצייר איתם, ויוצק מהם שרידים שונים אותם הוא מציג על גבי לוחות – אינוונטר של שאריות קפה- שאריות נפש, הנראים כמו רסיסי מתכת או חלודה, כמו גלדים של פצע, כמו בשר, או עור כמעט שקוף.

יוני מציל חומרים מושלכים, מהשאריות הוא מייצר שרידים של ארכיאולוגיה אישית. בפעולות הללו הוא מנסה לייצר שליטה בתוך הכאוס, בתוך המובן מאליו. הוא שולט בבניה ושולט גם בהרס. מנסה ליצור ודאות במקום שאין בו ודאות.

שור, בוגר מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון, עוסק שנים רבות, בנוסף לאמנות, גם כמטפל באמנות המטפל באנשים שנושאים טראומה. תהליך הריפוי מרגיש בשבילו כמו בית.  הטראומה לדבריו, מוסיפה נדבך אישיותי, היא משנה את הDNA. האמן באמצעות היצירה מדבר את המקום הכי אישי שבבשרו אך הריפוי אינו נגמר לעולם. "בטראומה אין תמונה שלמה, יש אוסף של פרגמנטים שאני מנסה לחבר לתמונה טובה יותר… הרבה פעמים אני קורע עבודות שלי ומדביק מהן משהו חדש.. אני מרכיב מהפיסות תמונה חדשה. זה הצורך שלי לשלוט בפצע, כדי ליצור איזה סוג של שלם.. מאבק בשליטה או חוסר שליטה. אנשים שעובדים עם טראומה הם אנשים שמנסים לשלוט בסיטואציה."

דוד סוסנובסקי

משחקים, ערכות להרכבה, צעצועים מעוצבים הן הדרך של דוד סוסנובסקי, מעצב שחווה פוסט טראומה במבצע חומת מגן, להתמודד עם הזכרונות שצפים ולא מרפים. אולי זו דרכו לבכות על הילד שחזר שונה משדה הקרב.

בפרויקט 'ביקור בית' הוא מציג ערכה להרכבה המכילה חלקים משלוש סביבות שונות -סלון ביתו בתל אביב, צריח של טנק, וסלון של משפחה פלסטינית בג'נין ששימש כעמדת ירי של הטנק של דוד במהלך מבצע "חומת מגן" ( 2002). הרכבת הערכה מזמינה יצירת קומפוזיציות שונות בהן שלושת החללים מעורבבים אחד בשני, ומייצגים את המצב הפוסט טראומטי בו המרחבים מתקיימים יחדיו באופן תמידי.  מלאכת ההרכבה כל פעם בצורה אחרת מאפשרת את שחזור הסיטואציה הסוריאליסטית, אולי  כניסיון לשנות אותה באופן לא רציונלי, או לגרום לתוצאה שונה.

בסדרה "חגי ישראל" מייצר סוסנובסקי סביבונים היברידיים מחלקי מרגמות,  רעשן -מחלק של רובה M16, משאית טילים שהיא חנוכיה. באמצעות העיצוב מחדש של צעצועי החגים מתייחס דוד לאופן שבו מגדלים ילדים בארץ: " הסיפור של חגי ישראל שזור בגבורה ובגיבורים, היום אני חושב שגבורה לא נועדה לכל אחד, לא כולם יכולים להיות גיבורים. בשיח הישראלי אין מקום לגבר שלא רוצה להיות גיבור, לגבריות אחרת…חג פורים הוא חג בעייתי עבורי. אחד הגורמים למורכבות שאני חש כלפי החג הוא רעש. בחרתי ברעשן וחלק קדמי של רובה על מנת לבטא פיזית את האסוציאציה הראשונית שלי כשאני  שומע רעש חזק ורפטטיבי בסגנון צרורות ירי.."

השפה המשחקית בשני הפרויקטים המוצגים משליכה אל הפנטזיה התמימה של ילדים המשחקים בחיילים, אל ההתייחסות אל חיילי צה”ל כ’ילדים שלנו’, ואל המעבר הטראומתי מתמימות משחקי הילדות לבגרות – אל המלחמה, אל העולם האמיתי.

מרב שין בן אלון

מרב שין בן אלון מציגה בתערוכה מסמכים שמצאה בעזבון של אביה לאחר מותו. מדובר בפרשייה מטרידה ביותר בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל – חקירות חיילי צהל ששבו מהשבי לאחר מלחמת יום הכיפורים. החקירות התקיימו במתקן צבאי סגור שהוקם בבית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב, בו שוכנו פדויי השבי , כדי לחקור אותם על נסיבות נפילתם בשבי ועל התנהגותם במהלכו. החקירה במתקן הייתה בעצמה אירוע טראומטי נוסף עבור פדויי השבי, שרבים מהם לא התאוששו ממנו.

אביה של מרב שרת כחוקר במתקן החקירות באותה התקופה. לאחר מותו נמצא במשרדו ארגז ובו מכתבי המלצה שכתב, בעקבות החקירות, להענקת עיטורים לאותם החיילים שהיטיבו לשמור על הסודות. את המכתבים הללו, בחרה האמנית להציג ו"לצנזר" כראות עיניה^[4]. "פעולת ה"צינזור" שעשיתי למכתבים, היא למעשה פעולה של ניכוס ועריכה" היא כותבת " מה שמוסתר, מגלה את האמת."

המכתבים המצונזרים המוצגים הם מסמכים אותנטים אשר ממחישים לצופה את תחושת התסכול מהמפגש המטלטל של החייל חסר הזכויות, הפגוע, אל מול הכוח הצבאי הממוסד. כמו גם את התסכול מחווית הקריאה החסרה וצנזורת הפרטים. בראיון עם שירז גרינבאום אומרת האמנית: " אני מזדהה עם השבויים ששילמו את מחיר החקירות אבל גם מזדהה עם המקום של החוקר (אבי) שהוא בעצמו שבוי של מדינה מיליטנטית. הכפילות הזאת, היא המורכבות של ריבוי הפנים והמשמעויות שאני רוצה להצביע עליו.." ^[5]

שוקה גלוטמן

"קצת מפליא, אבל יורם חזר הביתה. חזר הביתה ונחרש משקט." כתב צעיר אלמוני בסיפור קצר שפורסם בעיתון מעריב בשנת 1974 (סמוך למלחמת יום הכיפורים) "שבועיים נחבא למיטה וחפר בה שוחה עמוקה ולא יצא, התקיים מאינפוזיה וחלומות זוועה. כשהתעורר צמח עץ מעליו, והשרה שקט מסביב. זה הרגע לפקוח עיניים, ולהביט סביב. החול בחדר כמעט הגיע לסדינים ושום מטוס לא נראה באופק. בקושי זחל עד למקלחת. שפשף אנושות את עורו ולא העלה דבר – להוציא אבק. חתך רוחב של לבו המציא לעיניו החוקרות שבע עשרה שכבות של עייפות, מכה על מכה, מתקופת האבן הקדומה ועד לתקופה הארצישראלית המאוחרת …"

שמו של הכותב הוא יהושע (שוקה) גלוטמן, אשר אובחן שנים רבות מאוחר יותר כמתמודד עם תסמונת דחק פוסט טראומתית עקב חוויותיו במלחמת יום כיפור.

במרכזו של הההצבה שמציג שוקה גלוטמן, דיוקן עצמי שלו על גבי שמיכה צבאית – בדמותו של ישו הקורבן של כל הזמנים (ישוע/יהושע). מסביב כתב בעיפרון  על הקיר, באותיות קידוש לבנה, שורות שורות של מילים, ומשפטים. "הרטוריקה של טובת המדינה" הוא קורא להם וכותב אותם במחברותיו: שדות סמנטים של מילים מגוייסות ומגייסות, מילים שמעוררות בנו את האינסטינקט השבטי, ומנציחות את שפת הכוח והכיבוש. הוא משרטט אותן במחברות או על גבי הקיר כמו ילד המלמד את עצמו לכתוב.

גלוטמן, צלם ותיק ואמן מוערך, בן להורים ניצולי שואה , מחבר בין טראומת המלחמה האישית שלו, שבבסיסה טראומה מודחקת של בן הדור השני לשואה, לטראומה הציבורית-חברתית, לסיפור הקולקטיבי של כולנו. אותו "ערבוב" של טראומות שגלוטמן חש, הוא במידה רבה מסמן דורי.

^[1] מתוך "ליצור שלם מהחלקים" פרופ' אבי בלייך מראיין את  ד"ר אילן קוץ בנוגע לרגש , 14: 2-3, 2013

^[2] זרי ענפי הזית מצויירים בהשראת זרי עלי הדפנה אותם היו מניחים על ראשם של גיבורים, מצביאים או קיסרים ביוון וברומא העתיקה, כסמל לניצחון יכולים באותה מידה לסמל את זרי האבלות שאנחנו מכירים היטב מהתרבות הישראלית.

^[3] בלטינית: Ecce homo, הנה האיש- צמד המילים בו הציג פונטיוס פילאטוס את ישו בפני ראשי היהודים בירושלים. לרוב הסצנה מציגה את ישו הכנוע לאחר עינויים

^[4] המכתבים המצונזרים פורסמו לראשונה בפרק 'בית הבראה', הפרק השלישי בנובלה הגרפית שהוציאה מרב שין בן אלון  'חמש רגליים', 2020

 ^[5] מעלעלת/ שירז גרינבאום 30.7.20.