"נטה צפון על תוהו; תלה ארץ, על- בלי- מה." (איוב כ"ו ז')

בעבודותיהם של הלה בן-ארי, מאיה אטון ואוריאל מירון, הכל כמו תלוי על בלימה, מושלם על גבול הפרימה, הפרעה קטנה ולא מתוכננת, והאיזון שנבנה בעבודה קשה ימחה מיד.

במלאכת כפיים עמלנית, תוך שימוש מוקפד בטכניקה, בחומר ובקו הרישומי, בוחנים שלושת האמנים מושגים של יציבות, שיווי משקל, מתח ורפיון, באמצעות שימוש בדימויים, בטכניקות ובחומרים שונים.

הלה בן-ארי מציגה בתערוכה עבודות נייר, תחריטים ושתי עבודות וידיאו.  בן-ארי, שמרבה לעסוק בגוף הנשי ובסוגיות של מגדר, בוחנת אותן בין היתר באמצעות דמויות של אקרובטיות ולולייניות בהקשרים של איזון ושיווי משקל. עבודותיה מתמקדות במתח שבין החזקה מתוחה וממושמעת של הגוף, לקריסה כללית ולרפיון.

בעבודת הוידאו חצי גורן, נמדדים יציבותה ואורכה של עמידת הנר בעזרת מוטות ברזל הניצבים בשדה הפתוח, המודדים את סיבולת הגוף כמו סרגל. בעבודה שתיל, היכולת הגופנית נמדדת בתנוחת ה”גשר”, אשר מתחתיו כלוא השתיל. אם הנערה תתעייף או תשתחרר, השתיל ירמס .  הגוף מספק לשתיל קורת גג, חממה מגוננת, ויחד עם זאת – הוא חייב לשמור על שליטה, מכווץ ומוחזק כדי שלא יקרוס על השתיל. השתיל מנסה לזקוף קומה אך הגוף מעכב אותו, בולם את צמיחתו.

זירות אימונים/ עינויים של אקרובטיות  עברו טרנספורמציה בעבודותיה של בן-ארי והפכו למבני סילו (מגדלי החמצה לתבואה), המוכרים ממרחבי ההתיישבות העובדת. בעבודות הנייר שלה ארגה בן-ארי פסי נייר ברשת שתי וערב. בין השכבות ארוג בקו אדום תרשים של מבנה סילו, שבצינורותיו זורם נוזל אדום המתנקז כלפי מטה. זיכרון של צורה, פרגמנטים שנותרו ממבנה עקר שאיבד את ממשותו.  למרות הפשטות המאפיינת את הנייר, מצליחה בן-ארי למתוח את גבולות החומר בטכניקת אריגה צפופה ודחוסה, טקסטילית כמעט.

העיסוק במדידה של מתחים וכוחות בא לידי ביטוי גם בעבודותיה של מאיה אטון. היא חוקרת חוקים פיזיקליים של כוח הכבידה, משוואות ומדידות, באמצעות דימויים חוזרים על עצמם של אלמנטים ימיים, חבלים, קשרים ונזילות. כמעט בכל עבודה שלה מופיע אלמנט בודק ומודד – קווי מדידה, סרגלים. מעין שאיפה לסדר והגיון פנימי בעולם כאוטי.  אטון יוצרת מילון צורני, החוזר על עצמו בעבודות רבות. בולטים בו הניגוד בין האורגני לגרפי, החיבור בין תוכן רגשי למקום אנליטי וביצוע מדויק למה שאמור להיות סוער וחסר שליטה. כוחן של העבודות בדיכוטומיות שבהן, בשיבוש הקיים בתוך הסדר המופתי. כך, ברישום עיפרון יעיל ומאומץ ובנזילות של דיו, היא מצליחה לנווט אותנו בתוך הכאוס המאיים  וליצור עולם של סדר שברירי.

בסדרת עבודותיה של אטון, מתוך התערוכה "משוואות וגוף נופל", הדיו השחור מדמם; הספינה נוטה על צדה; עוד מעט תחליק לאִיטה, ותשקע במצולות. המים שחורים וסמיכים והספינה אינה נכנעת מייד לכוח הכבידה. אטון עוסקת במצבים משתנים וחזרתיים במרחב שאינו שמים ואינו ארץ, מרחב המתנהל על ידי חוקים אחרים.  גם בעבודותיו של אוריאל מירון עולות סוגיות ממרחב זה. כותרתו של הפסל "רגלי ימאי", מתייחסת למושג מעולם הימאות המתאר את תחושת חוסר האיזון אותה חווים הימאים, כאשר הם חוזרים ליבשה לאחר הפלגה ארוכה. הפסל הוא מעין הכלאה של גופים הנראים כסירה ומשוט, הנשענים זה על זו, תלויים זה בזו כדי לא להתמוטט.

אוריאל מירון בודק את יחסה של הצורה לחלל ואת החללים הפנימיים החבויים בה. ביצירתו בעלת האופי המודולרי והאמורפי, הוא נע בין דו־מימד לתלת־מימד, בין פיגורטיבי למופשט, בין פירוק להרכבה, בין רישום והדפס לפיסול. פעמים רבות פסליו הם תגובה חומרית לרישומיו, ואילו חלקים מפסליו משמשים כהשראה לרישומים ולהדפסים, בתהליך עבודה מעגלי ואינטואיטיבי.

מירון, כשותפותיו לתערוכה, יוצר את עבודותיו בטכניקות ייחודיות, ידניות ועמלניות,  אותן פיתח בעצמו. את עבודות הדו-מימד שלו הוא מכנה "תחשיפים" מאחר ונוצרו תוך גילוי וליטוש של שכבות עץ ומילויין בצבע.  מירון יוצר בלוח העץ שקעים, ממלא אותם בצבע ואז משייף את העודף, חורט ושוב מלטש, מעין תהליך של פציעה וריפוי.

רבות מעבודותיו מתייחסות לחלקי רהיטים. בפעמים רבות הופך חפץ המוצא, זה שממנו החלו ההדפסים והציורים להתגלגל, לישות אורגנית אמורפית בעלת חיים משלה.  הכיסא כחפץ, הופך בעבודותיו של מירון מרהיט פונקציונלי מהמרחב הביתי המוּכּר, לצורה דמיונית במרחב סוריאליסטי. מעין פעולה של הסטה המזכירה את אותו שלב ההתפתחותי שבו הילד מייחס לעצמים דוממים תכונות של יצורים חיים ובעלי תודעה, תוך טשטוש הגבולות בין המציאות והדמיון.  הפסלים, התחשיפים, הרישומים, והתחריטים, מתארים אובייקטים מלאי תנועה המערבים יומיום ופנטזיה, הומור ואי נוחות, זר ומוכר,  במארג של  חלקים התלויים על בלימה.