פעם אחת טיילתי על חוף הדנובה, והנה שמעתי קריאת עורב. עניתי גם אני בקריאה, ומייד אספה הציפור הגדולה את כנפיה, נחתה ממרומי השמיים במהירות הבזק ובהגיעה בלמה את נפילתה באברות פרושות כדי לנחות על כתפי בקלות, בלי לפגוע בי. באותו רגע סלחתי לעורב זה שלי על כל הספרים הקרועים ועל כל קיני הברווזים הגזולים שהכתימו את מצפונו. חוויה כזאת, קסמה לא יפוג גם לאחר חזרות רבות. היא תישאר מופלאה גם אם תהפוך להיות יום יומית.

קונרד ז. לורנץ, טבעת המלך שלמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986

התבוננות בציורי השמן של רויטל לסיק, בוגרת התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה, מעלה תהיה נושנה על האופן בו בני אדם מתבוננים אל עולם החי שסביבם. הטבע, הנוף, החורש המקומי הירקרק זרוע מיני יצורים מוזרים, 'מתוקים' ומעוררי דחייה בו זמנית.

דעות קדומות, חרדות, איסורים רליגיוזיים, אשמה, הזדהות, האנשה, עיוורון, מערכת שלמה של רגשות ותפישות ממסכת בין בני אדם לחיות הבית שבחסותם, בעלי החיים שבסביבת מגוריהם ואלה הממתינים לביקורם בגן החיות. נראה שהטענה הדרוויניסטית, על פיה כולנו חלק אבולוציוני בתוך עולם החי, לא תפסה ככלות הכל. הנחש יכיש על פי מידת נבזותו התנ"כית והאריה ישאג כי הוא מלך.

משחר ההיסטוריה האנושית בני אדם ציירו חיות. לא מזמן התגלתה בדרום צרפת מערה שציורי הביזונים בה הם מיפהפיים ועתירי הדיוק שנחשפו עד היום. וטרם יושב עד היום הוויכוח בין תיאורטיקנים של אמנות, האם ציורי המערות של הצייר הפליאוליתי מעידים על נבדלותו ועליונותו של האדם כיחיד המסוגל לייצר אמנות (dissanayake ellen), או שהצייד הפליאוליתי התבונן ולמד את הטבע בעיקר כדי לשרוד. "ציורי מערות אינם דיוקנאות פורמליסטים עמומים, אלא דמויות המתוארות לפרטי-פרטיהן. קבוצות ציידים ודאי ישבו והתבוננו בחיות אלו במשך זמן ממושך" (christopher maines, 1995).

שמה של התערוכה, 'המראה הטבעי', the bare essentials, שאול מעולם פנטסיית נעורי הנצח, בחסות תעשיית הקוסמטיקה. תעשייה העושה שימוש נרחב ואכזרי בעולם החי. התערוכה באה לייצג ארבע נקודות מבט עכשוויות אל עולם החי וביטוין באמנות.

על המשתתפים

רויטל רטיג היא בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל והשתתפה בתערוכה 'כבר באים', תערוכה ראשונה של בוגרי מדרשה מצטיינים שהתקיימה בגלריה במרכז ההנצחה ב-2008. כיום היא אמנית של גלריה רו ארט ונמצאת ערב תערוכת יחיד. רויטל רושמת בעלי חיים מהבית וסביבתו, בעיקר רישומים קטנים בעיפרון. כלב המחייך בחשיפת שיניים או תנשמת המביטה בצופה כבמראה. בעלי החיים שלה נמצאים על גבול האנושי, מעין מוטציות חביבות ומעוררות חיוך, אך גם מעוררות חרדה קמאית.

מלבד הרישומים רויטל מציגה בתערוכה שתי עבודות בטכניקה של אנימציה קלאסית: האחת מורכבת מעשרים רישומים דיגיטליים והאחרת ממאתיים רישומים בטוש על שקף.

זוהר גוטסמן הוא פסל, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, העובד בחומרים שונים החל בפוליאוריטן וכלה בשיש. גוטסמן, בעל תואר נוסף בארכיאולוגיה, מציג בתערוכה תבליט מדומה – ממצא ארכיאולוגי של עצמות עוף שלא היה ולא נברא, ראש של ציפור הדודו שנכחדה במאה ה-17 משתרבב מקיר הגלריה כחיה שניצודה זה מכבר וכלב בולדוג עשוי פוליאוריטן שחור הרובץ כשמאחוריו הפרשותיו כחלק אינטגראלי מגופו. בעלי החיים של זוהר גוטסמן נמצאים, מול בני האדם, במערכת יחסים פרה היסטורית של יחסי חוקר-נחקר, שולט- נשלט. מצד אחד הם הולכים ומקבלים פני אדם (או להיפך) ומאידך, מאחוריהם שורה של נצחונות, מעט לעגנים, על כמיהתו של האדם למלוך בטבע.

היצורים המצוירים של אלינה ספשילוב באים מתוך עולם עשיר של מיתולוגיה וספרות ילדים. בעלי החיים שלה נראים מוכרים ובה בעת הם עוברים הזרה אירונית וסוטים הרחק מהאיור הילדי. הבעת הפנים שלהם נעה, בו זמנית, בין המרוחק והלא מובן לבין פני אדם המחזירים מבט לצופה. עבודותיה של ספשילוב הוצגו לפני שנתיים במסגרת התערוכה perpetum mobile בגלריה ג'ולי אם.

אביה של רויטל לסיק היה יערן והיא נהגה להצטרף אליו לסיוריו. הטבע המקומי, שהעין המורגלת אליו לעיתים עיוורת מול תופעותיו, הופך בציורי השמן של לסיק ממקום מעולף חום לזירה רוחשת מזימות קטנות ועטופות פרווה. שורה של יצורים מוזרים, הלקוחים מתוך מיתולוגיה פרטית, מציצה מהסבך הירוק, המוזר ברעננותו. סבך המזמין חד-קרן יותר מאשר דורבן חולף. באותה הזרה של המקומי מסלקת לסיק, במשיכת מכחול, את פסל האריה השואג בתל-חי ומציבה במקומו כלב בית מצוי.

לא מעט אמנים ישראלים מטפלים בעולם החי כהשאלה לעולמם של בני האדם. לתערוכה זו נבחרו ארבעה המייצרים יחד מבט המשלב כמיהה יחד עם ריחוק אירוני.