ניר דבוראי שייך לקבוצה קטנה ועיקשת של צלמים צעירים בישראל ובעולם, הממשיכים להשתמש במצלמת פילם.

בשנים הראשונות למילניום הוכרז קבל- על מותו של הנגטיב. יצרני המצלמות נכנסו לרכבת שדים של פיתוחים דיגיטליים ואופטיים ובמקביל התוכנות לעיבוד תמונה תפסו את מקומו של חדר החושך.

תקפותו של המבט הצילומי התחילה להתערער עוד קודם, אך עם הופעתה של תוכנת הפוטושופ כחלק אינטגראלי מעשיית הצילום, נעלמה מערכת היחסים המוכרת בין הסוביקט – הצלם למושא – המציאות, וביניהם לבין הצופה.

ניר דבוראי, בוגר התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה, מצלם דברים בלילה. הוא צלם משוטט, הנתקל בדבר המושך את תשומת לבו, חוזר אליו בחושך ומצלם. פעולת הצילום מתמשכת, החל מרגע האיתור ועד לחזרה אל האוביקט, החשיפה, הפיתוח וההדפסה. מדחף של מטוס קל, מתקן תצוגה יבשתי לנשיאת סירה, צינור ניקוז רחב, אוביקטים שנראים באור היום רגילים, אפרוריים ופונקציונאליים, הופכים בלילה מכרכרה לדלעת ומאבדים את הקשרם. דבוראי מציף אותם באור פלאש חזק ומרוכז, מנתק אותם מסביבתם הקרובה ומרקע, והופך אותם ליצורים ליליים מסתוריים, בעלי אופי פיסולי מובהק.

תהליך הצילום של ניר דבוראי קשור באופייה של המצלמה. כובדה, האביזרים הנלווים, פעולת הטענת הפילם, כל אלה דורשים הכנות והתכוונות שהופכים כל צילום ליחיד ואחר. כך גם המשך התהליך בחדר החושך, 'עבודת הכפיים' ההופכת את מה שנראה כמגבלות הפילם – ליתרון.

אם תל אביב נחשבת עיר צבעונית וקוסמופוליטית, חיפה היא עיר שפילם שחור-לבן נכון לה. טבעה ה'פועלי' של העיר, החספוס הנקשר בהיותה עיר נמל ותעשיה, הוליד שורה של מופעי אמנות ששאבו את עצמתם מייחודה. אפשר להיזכר בהקשר זה בסרטו הארוך הראשון של הבמאי ניר ברגמן, יליד חיפה, 'כנפיים שבורות' , לפניו 'קלרה הקדושה' של ארי פולמן, להקת 'בנזין' ולהקות רוק אחרות, כולן צמחו והתרחשו בסביבות של דלות קשת יום.

הפילם השחור-לבן, על נקודות האבק הקטנות שדבקו בו, נראה נכון לבחירות של ניר דבוראי. הדברים שהוא בוחר לצלם מרחיקים, גם באמצעות הפילם, מהקונקרטי. לא רק הזרה המתרחשת לאור הפלאש ההופך דברים פשוטים ומוכרים ליצורים ליליים זרים, אלא גם אופיו של הפילם נושא אותם אל מעבר לזמן ולמקום, אל מרחבי ההיסטוריה של הצילום.