התערוכה נולדה מתוך עיסוקה של האמנית ב"צל" על מובניו והקשריו השונים בעולם האמנות, והשימוש המושגי והסמלי של ה"צל" בספרות, בקולנוע, בשירה ובספרות הפסיכואנליטית. העיסוק ב"צל" קשור מטיבו גם בנוכחות והיעדרות של אור ומכאן גם העיסוק בצבע, ב"נראה", ב"ידוע" וב"מתגלה" כפי שנקלט בעולם החושים. זאת כמובן לצד העיסוק ב"לא נראה", ב"לא ידוע" וב"מודחק".

"יחידה כצל" כוללת עבודות ציור, רישום וצילום; בטכניקות מעורבות שונות: אקריליק, פחם, עפרונות, מרקרים, נייר, עץ והדבקות.

שם התערוכה "יחידה כצל" שאול מן השיר "על חטא" של המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח
1908 – 1981). עבור נועה, שם זה קשור לתהליכי עבודתה, בהם נוכחת מעין "משחקיות", המתבטאת בפירוק והרכבה, איבוד ומציאה, חיבור והחסרה, עיבוי וצמצום, במעין תנועה של חתירה לעבר האנטומיה של האוטונומיה; לדבריה: "אני יחידה הבודקת את אי ההפרדה, מהו חיבור ללא הפרדה עד הפיכת הגופים לאחד, ולאחד עם הדבר אליו אתחבר.  זהו עיסוק בהיברידיות ובמצב הסימביוטי. גופים שונים מתחברים, מתמזגים זה בזה, לעתים לתקופות ארוכות ולעתים רק להרף עין, ומייצרים זיכרונות, תחושות, חוויות, ללא  שם, שחיים ונשארים בנו, גם לאחר שהדבר מתפרק, נפרד, נעלם ונשכח.  להיות חלק  בתוך ומתוך משהו, מוביל לשאלה מהו המקום שלי כחלק מ…, ומה חלקו של הדבר בי". זוהי שאלה הקשורה אל היחס בין הגוף והצל; הפרדה והיפרדות, סופיות והמשכיות, כתם.צורה.עומק.צל.אור.קו.גבול, יחידה כצל: אנטומיה של אוטונומיה.

ראיית.לילה

"יחידה כצל" הינה תערוכת המשך לתערוכת ציורים ורישומים בשם "ראיית.לילה" (בית האמנים בתל אביב, פברואר – מרץ 2021), שהתבססה על יומני חלום של נועה, אותם כתבה ותיעדה מגיל צעיר, ובהם סיטואציות, תחושות, אינטנסיביות רגשית, תנועה וצבע, וכן עולם דימויים שכולל חפצים, בני אדם, חיות, יצורים, סמלים שונים, הכלאות בין חפצים-אנשים-חיות, דמויות משוכפלות. כל אלה הועברו למרחב הציור, בו הנייר הופך למקום של שחזור, זירת ההתגשמות של דימויים אלו, שנמצאו עד אז בחלקים "המוצללים" של העצמי. העבודה כללה באותה עת שחזור של החלום באמצעות תרגום ממדיום למדיום, מזיכרון החלום לטקסט ואז לדימוי על גבי נייר/קרטון, כהרחבה של "הקיום" של אותם דימויים, תוך שינוי והתפתחות על גבי הנייר, בפורמט הציור, שאינה דווקא פעולה פרשנית של החלום (מסוג "פשר החלומות" של זיגמונד פרויד, או מסוג המפתחות הארכיטיפים שהציע קרל יונג) אלא מעבר לייצוג קונקרטי של דימויי החלום. הציורים בתערוכה "ראיית.לילה"  הם כהמשך-החלום, כלומר משיכתו של החלום לתוך המציאות, ואל תוך חיי הערות, באופן שיאפשר לחלום להתקיים גם בחלל הסטודיו ולאחר מכן במרחב הציבורי. נועה סיפרה: "אני מציירת מתוך זיכרונות החלום שלי, אבל אני לא משחזרת אותם,  הציורים הם תמציות של דברים. לאחר שאני  מתעוררת מהשינה, אני זוכרת  דברים כקומפוזיציות ורעיונות ומחפשת  דרכים לייצג אותם. אני דואגת  לתעד את החלומות שלי. תיעוד החלום הוא חלק מתהליך היצירה. אני הנמענת של חלומותיי ואני גם היוצרת של ציוריי".

יחידה כצל

ניתן לראות את העבודות ב"יחידה כצל" כהמשך תהליך העבודה שהוצג לעיל.

נועה משוטטת ברחובות ומצלמת תוך "חיפוש הצל" במרחב האורבני. בצילומי הצל היא לוכדת דימויים שטוחים, חד ממדיים, כהים ואפורים, מרובי צורות, ספק מוכרות, ספק מופשטות לגמרי, חדות, פלואידיות, היכולות להזכיר דמויות אדם.חיה.חפץ.עץ המתחברים, מתערבבים, משתלבים ונטמעים זה בזה לדימוי "היברידי" אחד. יחידה כצל. בעבודות המוצגות כאן מופיע עולם דימויים זה, המשולב בקומפוזיציות, סמלים והתרחשויות מתוך עולם החלומות עם הצללים שצוירו על פי הצילומים.

נועה אומרת: "הצל בדרך כלל מופיע בצילומים ככהה. עניין אותי לבדוק את הקיום שלו בצבעים שונים, ובכך לנסות לבדוק מערכות יחסים בין גופים, צבעים, בדרך כלל רוויים, קיצוניים שמזכירים לי סוכריות צבעוניות בצבעים רעילים, פוסטרים ועטיפות תקליטים פסיכדליים משנות השישים, ממתקים מתוקים, צבעוניות ממתקית'".

צילומי הצללים בעבודות הציור והרישום של נועה עוברים הפרדה ופירוק למשטחי צבע שונים המייצרים קומפוזיציות רוויות המעניקות תחושת עומק, תזזיתיות, סינוור וריצוד, המאתגרים את הראייה ואפשר לראותם כמשחזרים חוויות פנימיות כאוטיות.

מסעות באור נתיב לילי

בעודי כותב מילים אלו אני נזכר באמנים, בימאים, משוררים וסופרים שעסקו ב"צל"; ציוריה של רחל שביט על משטחי הצבע העזים והניגודים בין ממשות חומר לאשליית צל, תעתוע ושמש. ציוריו המוקדמים של פרנסיס בייקון שניתן לזהות בהם דמויות צל ומצוירים על פרגוד (Francis Bacon painted screen, circa 1929), ציוריה הסוריאליסטים של הציירת הספרדייה-מקסיקנית רמדיוס וארו Remedios varo 'Fenomeno' 1962)), איוריו של מייק מינולה Mike mignola)) המלווים את סיפורי הקומיקס שלו. הסרט האילם "נוספרטו" ( פרידריך וווילהם מורנאו, 1922). הצללים במערת אפלטון. "הצל" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. תיאטרוני צלליות.

המבנה הייחודי של חלל התערוכה שימש להצבה של העבודות באופן המאפשר לצופה להתהלך במרחב כך שהעבודות הולכות ומתגלות בפניו, בדומה לתנועה של האמנית מן החלום והצללים אל הציורים. כך מוצא את עצמו הצופה מול קבוצה של רישומים בקו חופשי, רועד, רוטט, עמוס ומפותל, בהם מופיעים חלקי גופים וגופים, צפיפות קווית הנוטה לכתם. כאוס. צל. אני שואל את עצמי האם ברישומים אלו נועה החלה להתיר את דימוי הצל, או שהיא טווה צל.

עומדים עתה מול רישום גדול ממדים, בקנה מידה של גוף האמנית עצמה, הבנוי מרשתות קווים צפופים, החוזרים על עצמם באינטנסיביות. נוכח הגוף היוצר בתנועה והיד הרושמת. נועה לא רושמת דימוי זה על פי צילום או חלום. הגוף נוכח או שמא זהו צילו.

אורי דרומר, אוצר התערוכה וחוקר תרבות

עריכת טקסט: אפרת א. קפלן