ואז, יום אחד, גליתי עקבות רגלי אדם בחול. אימה גדולה אחזה בי. האם חיים באי בני אדם נוספים ואני לא ידעתי? מיהם? מה הם עלולים לעשות לי? בקדחתנות רבה התחלתי להכין לי מקום מסתור, אבל כשעברו חודשים רבים ודבר לא קרה, נרגעתי אט אט.

מתוך: רובינזון קרוזו מאת דניאל דפו. מאנגלית: צבי ארד, הוצאת מחברות לספרות

בני האדם בעבודותיה של אינגה פריס -קנטור שרויים באזור דמדומים בין שהייה נטולת זמן למסע נטול אופק. בעוד העולם נע במהירות סביב לצירו והלאה, כל אחד מהמשתתפים בתיאטרון הביזארי של פריז-קנטור שרוי בתוך עשייה פרטית, בעלת תכלית שאינה לגמרי ברורה למתבונן מבחוץ. על גבי ארבה רעועה, כמו על אי בודד מדומיין, נסחף בעגמומיות נער שחור, כשכפות רגליו הלבנות זקורות גלויות לעיני הצופה. נער אחר כורע ביער וחושף את שיניו בהתמסרות טוטאלית לניקוי שיניים קפדני במקורה של ציפור. ואפילו הציפור נתונה באותו הלך רוח סבלני, מעט אפאתי, המאפיין את גיבוריה של אינגה פריז -קנטור. שחורים ולבנים נתונים בתוך מערכות יחסים סוריאליסטיות, מצחיקות ונטולות ביקורתיות גלויה.

בשולי הנאורות התרבותית החדשה, המשפיעה אך במעט על מדיניות, חקיקות ומופעי דה-הומניזציה, מציגה אינגה פריז- קנטור שתי סדרות של ציור ורישום המעלות חיוך ואת הידיעה שאת ההיסטוריה כותבים, בסופו של דבר, בני אדם, באופן המופלא והלא צפוי ביותר.

ציפור אחת מחלצת פירורי מזון מבין שיני אדם, בעוד האחרת עומדת בערמת חול על גבי מכתבת עץ. הדוכיפת האנגלייה המפוחלצת של ליאת איריס טרודה בניקור מונוטוני הנקצב במנוע חשמלי קטן. המכתבה הפכה ליצור חי, הציפור ניצודה, מתה, ובמקום להפוך קישוט על מדף האינטליגנציה הברברית, היא קמה מחדש לתחייה מלאכותית. כעת, יפה ונחושה, היא נוברת בראש ערמת החול שאולי עתיד לכסות הכל.  עבודות החול של ליאת איריס, בוגרת המדרשה לאמנות 2011, שרויות בתוך יקום מקביל שבו המוכר והתכליתי הופך להרהור וחומק מבין האצבעות.

ליאת איריס משרטטת עולם הנפגש עם עולמה של אינגה פריז- קנטור בדיוק בו טבע ותרבות מתערבבים זה, במקום נטול זמן של ראשית או קץ ההיסטוריות.