- 2024, הגלריה במגדל המים
- 21.12.24-15.02.25
- פתחתי את דלת האש | אביב גרינברג
מחשבות על אש – יומן מסע
על רצפת הסטודיו פרשתי ניילון דק והנחתי בד ציור. ערבבתי בכוס פיגמנט כתום עם מדלל ושפכתי את תכולת התערובת על הקנבס. הצבע התפשט והשפריץ לכל עבר. המאוורר שדלק בחדר הסתובב לכיווני, רוחו הניפה בחוזקה את הניילון שבצידי הציור. רעש פרפור הלך והתגבר ובין רגע, הפך החדר כולו כתום. מוקסם ומפוחד, פתחתי את דלת הסטודיו והבטתי בתדהמה – מתוך שיירת עצים ארוכה, העץ העומד מול פתח הסטודיו, דלק אל השמיים, ונשרף.
הסנה הבוער קרא להוביל את דרכם של בני ישראל מעבדות מצרים לארץ ישראל. יש הסבורים שמדובר בעץ שיטה הנדלק תחת חום כבד במדבר, דבר שעלול להוביל לחוויות פסיכדליות ולהזיות, כמו מפגשים עם ישויות אלוהיות. משהו השתנה. אינני בטוח, אבל נדמה לי כי נפתחה בפניי דלת האש. בוקר לאחר מכן, פרשתי בד נוסף. מרחתי עליו צבע ובעזרת חובט שטיחים, חבטתי חבטה ממוקדת במרכזו. החובט ששימש אותי ביצירתי בעשור האחרון נשבר. חתיכת צינור מראשו התפרקה והסתובבה. את צורתו של ראש החובט אני מכיר כמו את כף ידי והנה, מסלולו המוכר והקבוע השתנה. הצורה השלמה שהכרתי נפרמה.
הדי אן איי בגופנו מורכב, בין היתר, מתכונות מושתקות, גנים ששימשו אותנו בעבר וכיום אין בהם שימוש, כמו למשל הזנב שהיה מחובר לגופנו, שהתקצר ונעלם בגלגולים קודמים. המשפחה שבה גדלתי התעלמה לחלוטין משורשיה ההיסטוריים – היהדות שלנו הייתה תכונה מושתקת, כוסתה בתחושת זרות, בושה ודחייה. גדלנו לצד סיפורים על סבון שנוצר משומן גופות של אבותינו, משרפות והרי אפר.
אפר הופך לסבון, חובט שטיחים הופך לכלי לניפוח בועות סבון. אני עובד פה בתוך מגדל מים שהוסב לעמדת תצפית וירי. מים הופכים אש, אבק שריפה לאבקת קסמים. בסטודיו ניפחתי בועת זכוכית שברירית, לקחתי אותה לביתי וגלגלתי אותה על רצפת העץ. ברגע שקרן השמש פגשה בה, ריח שרוף ועשן היתמרו מרצפת הפרקט.
בשמש שהפציעה מבעד להפצצה בביירות ובלילה בו שלושה ירחים האירו לי דרך בחושך, התבלבלתי וראית אותם בכל מקום. עירוי של מושגים פרץ את תודעתי, ללא יכולת לקבל החלטה או לסגור קצוות. גרגירי אבק מצטברים, נערמים להר של חומר ומתפזרים. בועת סבון שברירית צצה לרגע, מעוותת את הדרך ומשקפת את בבואתי. הדרך התפצלה לאין ספור כיוונים ועמוד אש אחד הוביל אותי הלאה. אני פותח את דלת האש.
***
מגדל המים בטבעון הוקם בשנת 1931 על ידי האדריכל יוסף בן נעים. שנים לאחר מכן, במלחמת השחרור, המבנה שימש כעמדת תצפית וירי, ובמרוץ השנים הוסב לאתר מורשת, אמנות, תרבות ורוח. המגדל עבר גם שינוי אסתטי: על אף שמדובר במבנה לשימור מחמיר, נגרים שהתנדבו לשפץ את המגדל יצרו בקומת התצפית רצפה שונה מאשר זו המקורית, ובמרכזה הטמיעו עיגול הנושא חריטה דייקנית ומופשטת, המזכירה בצורתה אש או שמש.
זוהי גם נקודת הפתיחה לעבודת המיצב של אביב גרינברג – דיאלוג ויזואלי בין מגדל המים, ההיסטוריה שלו וזכרונותיו האישיים של האמן. העבודה מורכבת מציור בודד, המתנשא לגובה 10 מ׳ ועבודת סאונד המלווה אותו. פעולת הציור החלה בעזרת סימון של ראש חובט שטיחים מפורק והמשכת מסלולו בעבודה ממושכת ולא מתוכננת. גרינברג פרש גליל בד על רצפת הסטודיו. הרצפה לא הייתה ארוכה דיה כדי לאפשר את פריסת הציור במלואו, ובכל יום הוא גילגל בחזרה את המקטע שסיים ביום שלפני ושחרר חלק חדש על מנת להמשיך את הציור. עד למעמד הצבת העבודה, גרינברג לא ראה אותה בשלמותה, אלא רק חלקים מתוכה.
הציור מוצב כגליל מרחף במרכז החלל, באופן המאלץ קריאה דינמית שלו דרך טיפוס במדרגות לוליניות המאפיינות את המבנה. במבט פנימה אל גוף הצינור או הציור – נחשפת תעלה המובילה אל מעלה המגדל. עבודת הסאונד מגיבה לחוויית הקריאה של הציור. בסיסה נוצר ממפגש וחיכוך של בועת זכוכית עם מגש שבו נאספו גרגירי אבק. גרינברג רואה במגדל המים יצירת אמנות שלמה העומדת בפני עצמה. עבודתו החלה בבחינת המבנה ההיסטורי, אך במהרה הפכה לתהליך של התבוננות והקשבה לסימניו ומסריו. המיצב "פתחתי את דלת האש", היא חקירה של תהליך, שבה המים, האש, האפר והסבון מגלמים כוחות מפרקים ובונים – מסע תודעתי של גילוי עצמי המתבטא דרך התגלגלות החומר והשתנות צורתו.
אביב גרינברג, דצמבר 2024
ייעוץ אוצרותי: בר ירושלמי