אישה צעירה בוהה בתינוקה. לפני רגע עוד היתה חופשיה לסדר יומה, מרחפת בין עיסוקים העצמיים, מחפשת דרך, תועה, מוצאת. עכשיו היא מתחברת מחדש לעצמה, חולקת את חייה עם נפש תאומה, מגדלת פרי אהבה ברחמה.

והנה חברתה לצידה, פוסעת בנתיב דומה לשלה, והן כבר שתיים במסע הנשי הזה, ובעצם יש נשים דומות בקרבתן. ובמסע הזה, שכלפי חוץ אינו גומא מרחקים, יש פיתולים וסערות, גילויים מפעימים. זהו מסע לא מוגדר, המורכב רגעים-רגעים, לעיתים קרובות בודדים, שלכאורה, לא מתרחש בהם דבר-מה חשוב. האם הם שמחים או עצובים? זאת לא נדע, כי הדמויות של דרייזין רבו מצויות בדיוק ברגע ההתבוננות הפנימית שלהן עם עצמן.  

דרייזין רבו מציירת טקסים קטנים של יומיום: ארוחת בוקר של תינוק ואמו המתבוננת בו, רביצתה על השטיח יחד עם הכלב, כשהתינוקת זוחלת לעבר כסא הנדנדה, מפגש נשים הספונות בתוך חדר, אישה הרה המספרת את בן זוגה על מרפסת ביתם. הטקסים הקטנים, המסגירים פעולות פשוטות ומוכרות מתורגמים לכתמי צבע ולצורות ומעוררים סקרנות ומסתורין. "בפעולת הציור אני מביטה בלב ההתרחשות אשר פעמים רבות יכולה להיות עדינה או רגשית בלבד. זאת, תוך מתן דגש על מה שבין היומיומי לרוחני- טקסי", מסבירה הציירת.

למרות שרוב הציורים מתארים פנימי-בית, האור החיצוני נוכח מאוד ביוצרו כתמים על קירות, רהיטים ובגדים. האור המשוטט בציורים הוא כמחשבה מתרוצצת, כאלומת פנס המרמזת בכל ציור על נקודה חדשה. הסגנון הריאליסטי המשולב באזורי הפשטה צורניים, הצבעוניות הרכה, המאזכרת אסתטיקה דקורטיבית של ציירי תנועת ה"נבי" מסוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 – כל אלה משווים לציורים נופך פיוטי.

דרייזין רבו מציינת: "פחות מעניין אותי לסיים ציור. מעניין אותי לחשוף רבדים, בחוויה האישית שלי ובתהליך העבודה שלי. ולתת לחוסר מושלמות להיות שם. לתנועה שזה יוצר, למשחק שלוקח את העין מנקודה לנקודה על גבי הציור."

בציורים בולטת נקודת המבט הנשית של הציירת, המתבוננת בעצמה ובחברותיה, כנשים וכאימהות צעירות. כולן נתונות בפינה שלהן בעולם, עטופות בעורן, בגופן, בבני המשפחה הקרובים, בחדרי הבית. הנשים הללו, הנתונות בתוך מרחבי-בית, הופכות בעצמן למעין בית, בהריונן. האנלוגיה בין הרחם כבית לעובר, לבין הבית עצמו כמעטפת, נוכחת ברוב הציורים.

בבתים רהיטי עץ וצמחים, ובסצנות החוץ, הטבע מופיע כמרכיב חשוב בקומפוזיציה. הדמויות לבושות בבגדים פשוטים ונוחים ולרוב – יחפות. הקרבה הגדולה בין דמות האישה ההריונית או האם לבין הטבע, מעלה תפישה מקובלת בתרבות המערב, לפיה האישה קרובה יותר לטבע מן הגבר.[2] תפישה זו, שימשה הסבר עבור הוגות פמיניסטיות לנחיתות האישה בחברה הפטריארכלית, אך גם קרקע לחקירת מקומה המיוחד של האימהות בהגדרת תפקידיה המשמעותיים של האישה בחברה.

נראה ששלבי ההתפתחות מרווקות לזוגיות ועד לאימהות, המיוצגים בציורים, מעוררים מחשבות לגבי משמעותם בחברה שלנו כיום: האם השתנו תפישותינו לגביהם? או שמא מודלים ארכיטיפיים ממשיכים למשול בתודעתנו האישית והתרבותית?                     

אוצרת התערוכה, ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד

[1] המונח "פינה בעולם" מתוך: גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל (תרגום: מ. קדישזון), תל-אביב: בבל, 2020, ע"מ 40.

[2] שרי ב. אורטנר, (תרגום: י. אונגר), "האם היחס בין הנשי לגברי הוא כמו היחס שבין הטבע לתרבות", דרכים לחשיבה פמיניסטית – מקראה (בערחכת נ. ינאי, ואחרות), רעננה: האוניברסיטת הפתוחה, 2007, ע"מ 34.