הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון מארחת את גלריית הצד השני מהמכון לאמנויות תל חי.

האמנים עירית בראל בסן, שי גולדשטיין, מוריה אשכנזי, וגל מקליין מיטשל, היו אמורים להציג את עבודותיהם בתערוכה בגלריית הצד השני במכללת תל חי, בחודש אוקטובר 2023. מאז, המכללה תחת אש, קהילת הסטודנטים והמרצים מפוזרת, ושכבות נוספות של כאב נחשפו בקריאת היצירות.

בין סוגי השכבות העוטפות, יש את אלה שנועדו להגן או ליפות ולהסתיר ויש את "השכבה החושפת", ובה פצעים, סימנים כחולים, צלקות וגלדים. התערוכה מתבוננת בהגנות הפרוצות ומדגישה כמו בד משי על גוף, את העירום. המבט על המכניזם המתקלף מעטיפות, מאפשר חשיפה של אמת חסרת פשרות, טראומטית, ביקורתית, יצרית ואלימה. מאחורי הכסות מסתתרים סודות וזיכרונות. השכבה החושפת מסמיקה, מלאה בבושה ואשמה, לצד תשוקה. המלחמה גרדה מאתנו שכבות של הגנות והכחשות. 'האדישות הנוחה' נחדרה על ידי המציאות, ואי אפשר להתחבא יותר מאחורי שמות שהמצאנו לאותן 'שכבות ההגנה' של הארץ (חומת ההפרדה, רצועת הבטחון, העוטף). הלב רועד מחשש לשבויים, מבכה את כל ההרוגים והפצועים, בגוף ובנפש ודואג לכל האנשים בין הים לנהר שחיים בפחד. המלחמה השאירה אותנו חשופים, ללא קירות, ללא תחושת הגנה בסיסית, ללא בית. הפכנו לנוודים, תרים אחר מקום להתארח בו, מקום בטוח, מקום שבו השכבות שנחשפו, יצרבו טיפה פחות. העבודות בתערוכה לא נוצרו בעקבות המלחמה, אך זו הוסיפה שכבה נוספת של כאב בקריאתן. המלחמות הפרטיות, הישנות והחדשות, עומדות מול חזיתות מרבות ועייפות מלהדוף בשעה כזו, הנפש חשופה למראות מעוררים, לאבדן, לאלימות וחסר יציבות. שכבות נחשפות וחומות מתבצרות אל מולן ככל יכולתן. האמנים בתערוכה מציעים מבט שחודר דרך, אמיץ ופגיע אך מלא תקוה ושאיפה ליפי ותיקון.

מוריה אשכנזי

ביצירה, דבר לא יפגע, לא ברור אם זוהי שכבת הגנה או שכבה חושפת, ואולי בעצם, יש ששכבות ההגנה חושפות עדות על פגיעות שהצטברו. שברי פורצלן חושפים, נראים לקשרים במוח שהתפרקו, לזכרונות שנקטעו, נראים חסרי שליטה. הפורצלן הוא חומר שזוכר – הוא מגיב למגע גם כשזה חלף, משתנה בשריפה אל מולו, מתעות. הוא מאוד שביר, אך חזק כמעט באותה המידה. מוריה אשכנזי מאחה את השברים בחוט אדום ולמרות מראה התחרה הלבן והעדין, נרקם מהשברים המאוחים מגן של סבך קוצני, מוכתם בדם. המגן הסבוך מטיל צללים על הקיר שנראים כשדים כלואים המאיימים לפרוץ מתוך הזיכרון. בעבודתה-קוראים לזה החלמה היא משתמשת  בניר מקומט, צבוע באובססיביות ילדית עזה. למראה הסערה היד משתדלת לא לצאת מהקווים, מתחקה אחר הקיפולים ומחפשת עוגנים במפה של זיכרונות.  מתוך הניר צומחים גלדים משעווה וניר פרגמנט, גלדים מתקלפים שחיטטו בהם שוב ושוב, שמסרבים להתאחז. הפצע שואף להיות יופי, לפרוח כשושנה במים עכורים. יופי שיותיר צלקות תפורות בזהב, שזוכרות את השבר, שלא מתבישות להיראות ומוכיחות ספק.

גל מקליין מיטשל

העור הינו שכבת ההגנה החיצונית של הגוף אל מול העולם, אך הנפש נחשפת ומצטמררת דרכו בהתרגשות, וכשאנו מסמיקים, הוא מגלה את רגשותינו בחוצפה. העור חושף סודות, נושא זיכרונות כמו קמטים וצלקות, אבל לרב הוא גמיש ואפשר להשתנות מתוכו. השכבה העורית של גל מקלין מיטשל זוכרת עטיפה והגנה – אפשר להרגיש בה שאריות של חבוק, חבוק שלפעמים שומר ולפעמים חוסם ומגביל. עכשיו היא ריקה, נותרו בה סימנים ממה שהיה והשיל אותה, סימנים לתשוקה ולסומק- לרצון להשתנות. האור חודר דרכה ברכות, חושף את החמר, שכבת הלטקס העורית, ריקה, אך מלאה בזיכרון של גוף וצורה. השכבה שואפת לתנועה, מבקשת מגע אך גם דורשת עדינות וזהירות. שקיפות וורדרדה ודקיקות שמאימת להיקרע, יוצרות אשליה של חולשה, אך החמר חזק ועמיד והיד נמשכת לגעת בעור, מחפשת את הבשר החסר, מבקשת להבין את חסר ההיגיון בריקנות שמאחורי השכבה.

עירית בראל בסן 

כמו חתכי עומק של שכבות גאולוגיות, עירית בראל בסן חוקרות את השנויים בחומר. היא מודדת אותם בהתאם לסוג החשיפה המשפעת מהזמן והמגע, מהלך הרוח. המבט לתוך השכבות חושף אמתות, מכפיל משמעויות, ומעורר השתאות מול האסתטיקה של העמק. הכסות מפתה ביפי אבל בהצצה פנימה מפעלים כוחות משיכה אל אי השלמות, אל השבר, אל האמת הדמיונית, המפשטת ונטולת המסכות. ב"כל אדם"  צלום הרנטגן מיצר חשיפה כפולה. הרנטגן מראה גם את שבפנים, וגם את הכסות, התמונה שנוצרת, מחברת שלד עם תווי פנים והבעה. עם החשיפה לציאנוטיפ האור נצבע בכחל וחושף הלך רוח, מחשבה ואולי אפילו זיכרון.

שי גולדשטיין

בטרילוגיית פורטרטים עצמיים בוידאו, פניו של האמן,  צבועים עד צוואר בשכבה צבעונית: לבן, אדם ושחר. הצבע מטשטש את זהותו ולכאורה מאחד את תווי פניו למסכה, הראש הצבוע נבלע ומתאחד עם הרקע אך ככל שהמבט משתהה, הסמליות שבצבע הנחרץ נשברת ומתפרקת לגוונים. המבט על הגוף המתעייף מפרק את האשליה ומגלה מורכבות, חושף אמת אנושית עם מנעד של הבעות אישית ואוניברסאלית כאחד. בשלושת הפורטרטים הזמן סטטי ונע במעגלים, לפי רוח, ולא ברור אם הוא באמת  חולף. בפורטרט הלבן הפרחים הרעננים שוברים במעט את הסטטיות אך התנועה שלהם רק מדגישה את חסר החיות בפרוטרט ומעלה שאלות על קיום וחדלון. בפורטרט האדם, הזמן נתפס כתקוע, הוא מחזיק פוטנציאל להתפרצות, צובר צפיה לאלימות, לפעולה אגרסיבית, לתשוקה- אך החריץ המפתה לא מטפטף עסיס והדמות הגברית עייפה, מניחה את ידה הכבדה על האבטיח. הסכין מונח מסרס לצידם, מצטט אלימות אבל לא פועל בה. בפורטרט בשחור נראה כי הזמן מתמשך משחר ההיסטוריה, עוד מימי קין והבל, ההמתנה אל מולו  מחזיקה מתח מעמדי, דתי, גזעי ותרבותי שנצבר ומאיים להתפרץ שוב ולהכניע במכות נבוט. ריב האחים העתיק מטיל צל שחור והפחד מהאחר מגלה את פניו ומאיים. הזיתים על השלחן, מנחת הפרי הבוסרי, מחזירים את המבט והאחריות אל הזמן והזירה המקומית.

מאיה גצוב פק
מאי 2024

צילומים: יסמין קובנר