אנדרי עדי קסלר, תושב הרדוף. נולד 1982 בירושלים וגדל במושב רמת רזיאל. אחרי הצבא למד נגרות ומספר קורסי רישום בירושלים. בשנת 2008 החל ללמוד אמנות בסמינר "דרך האמנות" בהרדוף. בשנים 2015 – 2019 למד לימודי הנדסאי אדריכלות בביה"ס להנדסאים בטכניון. כיום עוסק באדריכלות.

הציג תערוכת יחיד ותערוכה זוגית בגלריה "מירווח" בהרדוף והשתתף בשתי תערוכות משותפות בגלרית "טל" בכפר ורדים ובתיאטרון עכו.

בתערוכה אנו פוגשים מגוון טכניקות וחומרים. שני סוגים של 'רישומי ברזל', המורכבים מרשת לול ומברזל בניין, עבודות המקבלות ביטוי אסתטי של רישום. לצידן כמה רישומים בפחם ובעט, המאופיינים בדחיסות קווית ובצורניות שאותן ניתן למצוא גם בעבודות הברזל עצמן. 

קסלר בונה קומפוזיציות מבניות, לא כולן מאוזנות, אך בכולן ניכר החיפוש הצורני אחר הרמוניה. העבודות בברזל הבניין חדות ומדויקות, שואפות לפרספקטיבה ולמה שמכונה "התיאור הנכון", ויחד עם זאת הן נחתכות בקצוות בפתאומיות. רישומי ברזל הבניין אינם משמשים כאן שלד חזק ומוסתר, שעליו יבואו הקירות והטיח. להיפך, ברזל הבניין הופך למעטפת החיצונית, ליצירת האמנות עצמה. המבנים מברזל הבניין מציגים מבוכים מסקרנים ומסובכים, לאו דווקא בהירים ופתורים. בניגוד לעבודות ה'נקיות' של ברזל הבניין, הדימויים הנוצרים מרשת הלול, אינם חדים כי אם מעורפלים, רב-שכבתיים. האלמנטים האדריכליים מרומזים, מטושטשים מקרוב, ורק המרחק מגלה אותם.

קסלר לא נכנע לדו-ממד של הקיר. הקומפוזיציות והדימויים טומנים בחובם איזו מציאות אסתטית, בלתי קונקרטית, והם מזמינים את הצופה לנוע בתוכם ולמצוא במרחביהם איזו מהות פנימית. "רצון להנכיח מציאות רוחנית בתוך מציאות חומרית", מסביר האמן.

ביצירות העשויות רשת לול הדימוי נוצר בקשירה ידנית של שכבות החומר אחת על גבי השניה. בטכניקה זו, התהליך מתבצע דרך התמודדות עם דוקרניות החומר וניסיון מתמיד לרככו, להפכו לצורה "יפה". התוצאה היא אכן דימויים מרוככים, אשר השכבות מעניקות להם אשליית עומק וכמו כן אפקטים של אור וצל.

שני מרכיבים משמעותיים מאפיינים את שתי הסדרות: האסתטיקה המשאירה את חומר הגלם גלוי לעיני הצופה; והעובדה כי הדימויים אינם ממוסגרים, ושוליהם כאילו מבקשים להימשך אל המרחב שמעבר להם. רשת הלולים מתנפנפת ברישול-מה על הקיר, והברזל מרותך באופן שאינו מהוקצע. הבחירה האמנותית הזו מביאה עמה יכולת לעקוב אחר יד האמן העובד, מקרבת את הצופה לתהליך העבודה ומדגישה את הבחירה בחומרים תעשייתיים, "נמוכים" ולא חומרים מסורתיים בתולדות האמנות. היעדר המסגרת, מבקש להטמיע את הדימויים במרחבים שבהם הם ממוקמים, בכל פעם זה מרחב חדש, כאילו להציע פרשנויות רבות לתפישתם בהתאם לסיטואציה בה הם נתונים. יש בכך ניגוד למבנה אמיתי הבנוי במקום ספציפי ורק בו ודרכו נוצרות בו המשמעויות. אנו עדים לתהליך אמנותי ראשוני המבקש לחתור תחת מושג השלמות, או הסופניות של הצורה והמבנה. הדימויים מתהווים לעינינו כפי שהתהוו במוחו של האמן. אין הם סוף פסוק, כי אם אבן-דרך.

קסלר טוען כי ביצירותיו קיימות "איכויות הפוכות" והוא מביא אותן לידי ביטוי בדרכים שונות ובכך מגשר על נטיות מנוגדות הקיימות בו (ובכולנו), כאדם וכאמן.