בהתחלה עשיתי "צילומי רחוב". כלומר: צילמתי אנשים שלא הכרתי – בחוץ. לא בסטודיו, בלי לבקש רשות. עם צילומים כאלה רציתי להגיד משהו על האנושות, על הארץ, על העיר שאני חיה בה.    

מרגע שהפסקתי לצלם אנשים הרגשתי הקלה. יכולתי לראות איך החיים וגם אנחנו משתקפים מסביב דרך דברים אחרים. התחלתי להתבונן במה שמקיף אותי. 

אני צלמת-אמנות ומורה לצילום. במשך השנים עשיתי פרויקטים רבים ושונים, עם ובלי מניפולציות. החלפתי מצלמה כשהיה צורך. עברתי להיות דיגיטלית.  

בשנים האחרונות מצאתי את עצמי עושה שוב – "צילומי רחוב". כלומר מחפשת בחוץ, ברחוב. לא את האנשים אלא את הדברים שהם השאירו, שמטו, איבדו, השליכו, דרכו עליהם, שמכונית דרסה.  

נעשיתי אספנית של דימויים. מחפשת פרטים קטנים, מוצאת בהם משמעויות לא צפויות. אוהבת להוציא פרט מהקונטקסט. להגדיל אותו, שישחק בשבילי.  

בוקר אחד, מוקדם, ראיתי עלה על שולחן בית קפה. "למה את מצלמת את העלה הזה?" שאל אותי ילד קטן, שלצורך זה הירפה מיד אביו ורץ אלי. רציתי לענות לו. אבל איך? איך מסבירים – בשפת ילדים – שאני מנסה גם לעשות דברים שאולי לא ייצא מהם כלום. שזה בסדר, מותר ולא מזיק. שבשלב הזה אין בעלה ששנינו רואים שום דבר מיוחד. חוץ מזה שהוא הגיע בריחוף אל השולחן הזה בבית הקפה, לפני שעת הפתיחה. ועכשיו הוא כאן, לבדו, נח מנוחה משונה. אולי עייף מהמאמץ, אולי תוהה מה עכשיו. איך אסביר שצילום הוא לא בהכרח אקט של ניצחון, אלא דומה יותר לגישוש, לשאלה שנפערת באפלה. שאין לי מושג אם הצילום יהיה 'משעמם', 'סתמי' או אולי מפתיע. הרקע, בצד השני של הכביש, ודאי ייצא מטושטש. האם זה יוסיף? איך אסביר שמספיק בשבילי גירוי קטן בשביל לעשות ניסיון כזה. שהוא גם ניסיון ללמוד עוד משהו על צילום, מצלמה, דברים בעולם. ושהלימוד לא יתחבר לזרועות המדע והאמפיריות והידע של דורות, אלא רק לניסיונות שלי האישיים, לראות קצת יותר בעולם שסביבי. 

הנושא של הצילום בדרך כלל במרכז, המבנה פשוט. התמונה לא זקוקה לשם. אני רק שלחתי רמז. זאת תמיד ברכה – כשמתבונן מגיב ורואה משמעות שונה, אפילו הפוכה, מזאת שאני הרגשתי.  

רונית שני, 2020