מה שלומך ?" "הכל בסדר" פנים, חיוך, עיניים, מבט. מבע פלקט, חיוך תפור על מסכה, עיניים שחודרות מעבר לכיסוי. האם האמת היא רצף העובדות של המידע שנקלט בחושים ובתודעה או שהכל מצג שווא שמטרתו להונות ולתעתע. הפנים מעורבות בביטוי העצמי: אך האם הן מגלות הכל או שמא גם הן המסכה שאנו מציגים בפני העולם, כמו המסכות והליצנים מייצגים את הפרסונה – התדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה ויש בה מרכיב של זיוף. בתרבויות עתיקות האמינו שכל עוד המסכה נמצאת על האדם היא הופכת להיות חלק ממנו. היא מאפשרת לו להיות אחר ממה שהוא באמת. הוא משריין את שרירי הגוף והפנים כדי לא לפגוש את המצוקה הפנימית בעצמו וגם להסתירה מאחרים. המסכה יוצרת קשר לעולם לא נגיש, יוצרת גישור ומאידך מהווה מרחק בין האדם לפרסונה ובכך מאפשרת את ההתמודדות. רק מאחורי מסכה אנו יכולים להיות באחוד מושלם עם הכאב שלנו, השמחה שלנו, הביקורת וההזדהות. השאלה אם המסכה מכסה או מגלה ? מאפשרת או חוסמת ? ואולי כל התשובות נכונות. האמנית שרה ריי חוקרת את רגשותיה היומיומיים מול השאלות האלה ברצף של ציורים בטכניקות מגוונות. "בין האמת לזיוף" קיימת היצירה. היא חיה ונושמת מחייה ומנחמת. המציאות הקשה של חיינו מאלצת אותנו להתמודדות יומיומית למציאת השפיות והאיזון בתוכנו. לדבריה של ריי היצירה מאפשרת לה חיבור לאמת הפנימית, לחומר, לרוח האדם, לאהבה. היצירה נותנת כוח, תמיכה ומקום להביע רגשות וחוויות. חגית רובינשטיין, מורתה לציור כותבת על יצירתה של ריי: פִּיתֹום הוא אמן במה בעל שליטה מיוחדת בקולו, ש"מדבר מן הבטן" ואינו מזיז את שפתיו. את אשליית הדיבור מבצעת בובה אותה הוא מפעיל בעזרת הנעת שפתיה תוך שימוש בידו אשליה זו נוצרת בעקבות אפקט הלכידה החזותית של מערכת הקשב, שבה הנטייה לאתר באופן חזותי את המקור של צליל מסוים יכולה ליצור נטאי שיוביל לתפיסה בלתי מדויקת של המציאות. במקרה זה מקור הקול מיוחס על ידי הקהל לבובה במקום לאמן. בסדרת ציורים זאת שרה משתמשת באוסף שלה של בובות בדמות ליצנים. את הבובות הרכות היא תיעדה בצילומים כאשר היא ביימה אותן בתנוחות שונות לפעמים לבד ולפעמים בזוגות. קיים מתח בטווח שבין המקור הרגשי החיי לביטויו המונפש המתבטא באמצעות הבובות. בטווח הזה קיים לו החידלון או המחשת המוגבלות באופן המטעין את המשחק ומעשה היצירה בטווח תחושות רחב, מעצב וחמלה עד כעס מיאוס פחד התרסה ועוד. מעניין הוא היחס שבין הציור לבובה בין האיפור של הליצן לצבעי האקריליק הנועזים שעל הקנווס, כמו כן ההיסתתרות וההצצה של הפיתום מאחורי הבובה המדברת שלו. כך גם הדיבור כאמור אינו רק באמצעות הדיבור מהבטן המוצא לו כתובת על שפתיה של הבובה אלא אף בא לידי ביטויי בשפת הגוף של הבובה כפי שהיא מונחת בציורים. הסכמטיות של הפנים ההבעה הכמעט קבועה קפואה על פני הבובה כמו מסיכה מוצאת ריכוך בתנוחות השמוטות. ניואנסים הופכים להיות תווך התנועה או ההבעה כאשר מדובר בעולמן הקפוא של הבובות. וכך גם בציוריה שרה נאמנה לקצב הקבוע של האף האדום העיניים הכחולות המיימיות והפה הענק, ההבעה שאינה ניתנת לריצויי. הצייר הוא האמן חסר הקול והרי כאן בציוריה שרה כמו הפיתום נעזרת בבובה / פפט לתת ביטוי לקולה ואף לקבל תגובה מיידית לפרובוקציות שלה וזאת מנקודת המבט המציצה מאחורי גבה של הבובה. כל אלה מאפשרים חופש ביטויי צבעוני ותיאטרלי, אך יתרה מזאת הבובה מפלסת דרך אל המקומות הניסתרים יותר ולוקחת אחריות על דברים שהפיתום לא רוצה לשאת באחריותם ומאפשרת פניה ישירה אל המתבונן בציורים. גבולות נמתחים בין מציאות לבמה בין הרכות המנחמת של הבובות לבין הבדידות אל מול האילמות של הבובה. כך הבובות והציורים נמצאים בגבול שבין שתי העולמות החיי והדומם. כיום מציירת בסטודיו של ראובן תשריי אצל המורה חגית רובינשטיין משתמשת ב עיקר בצבעי אקריליק , טכניקה מעורבת של פנדה עפרון פחם טושים הדבקות וכו'.