במרכז ציורו של שי אזולאי, "מעגל היצירה", בוערת מדורה בתוך חלל הנראה כסטודיו. המדורה, שכמו בוערת באש-תמיד, מוזנת מערימת בדי ציור מתוחים על מסגרות. מימין למדורה גוחנת-יושבת דמות אנושית-רוחנית, עוטה גלימה לבנה, אוחזת בידה שיפוד מרשמלו ומחממת אותו באש. ברחבי החדר, פזורים חפצים טעונים במגוון משמעויות: ערימת ספרים ועליה אגרטל, סולם ביתי ועליו כלי זכוכית המחכים להתמלא. מעל הסולם, בעמדת שליטה, ניצב-משקיף התרנגול הגבר. בחזית החדר בולט מטף כיבוי אש אדום, למקרה של איבוד שליטה על האש. העשן המיתמר משתנה לענן גשם כחול-אפרפר הפורץ את גבולות החדר וממטיר בתוכו גשם עז.  דימויי החיזיון מעלים על הדעת אש בוערת פלאית, הסנה שאינו אוּכָּל – אש היצירה. הדמות הלבנה היא בו זמנית גם דמות האמן /השמאן / הצדיק, שיוצר בחומר ויוצר ברוח. מינונים מדויקים אלא של דואליות מטעינים את העבודה בעוצמה רעיונית ורוחנית ומזינים את מעגל היצירה.

ציור זה, "מעגל היצירה", מגלם בתוכו את מכלול החלקים המרכיבים את ציוריו של שי אזולאי. אזולאי רוקח בסיר אחד חיבוטי נפש, מעשיות עממיות, מדרשים, ייצוגי תרבות, ציטוטים מתולדות האמנות, תהליכים אישיים וארס-פואטיים, ושאלות קיומיות ואוניברסליות. ביד כביכול קלה ובאירוניה דקה הוא מפרק אותם ומרכיב מהם תמונות גדולות ממדים, רעננות ונטולות פומפוזיות, המצוירות בצבעוניות עזה, מוארת, כמעט ללא צל.  

ציוריו של אזולאי אינם מנסים להציג תמונה מדויקת של המציאות, אלא לדמיין ולביים אותה. אפשר לדמיין את עולמו הציורי, המתגלם בעבודותיו, ככזה המתקיים על בימת התיאטרון. אזולאי הוא וירטואוז של צבע היודע לספר סיפור באמצעים ויזואליים. במלאכת הציור הוא שואף לחיפוש אחר ביטוי רעיוני נרטיבי, רוחני – ייצוג חזותי של מציאות מנטלית או סימבולית. שפת הדימויים שלו כמו לקוחה מתוך חלום, וציוריו תובעים מאיתנו פנייה אל הרגש ולא אל האינטלקט. כל ציור, הוא פרק המכוון אל מסע פנימי, שואל שאלה קיומית פרטית, ויחד עם זאת גם אוניברסלית.

 הציור, "ששה צעדים", מתפקד כמין אינדקס חזותי למרחב המדומיין שבציורי אזולאי. נוכחים בו הים, המדבר, הסטודיו, המציאות המעורבבת בחלום. המבט נמשך אל הכאוס הציורי: אדם שמחפש את דרכו, צמחים פראיים הצומחים בתוך תלמים, סירה עם שישה ראשים שחורים וצורות גאומטריות המצוטטות מתוך התמונות הסופרמטיסטיות של מלביץ'. במרכז הדיפטיך  מופיע רישום של זוג רגליים צועדות. בשני צדדיו עמודים לבנים וביניהם מתוחות שרשראות המוכרות לנו, אולי מקברי צדיקים, מחג הסוכות או  ממקדשים. ניתן להבחין בעוד פרטים רבים הפזורים על פני שני משטחי הדיפטיך הענק והמרהיב בקומפוזיציות אלכסוניות, המבטאות תנועה וזרימה.  כמו, "מעגל היצירה", כך גם ציור זה משתייך לסדרת ציורי הסטודיו של אזולאי, העוסקת בפעולת הציור עצמה ובמרחב היצירה, ועל כך הוא מספר: "הבנתי שאני נמשך לצייר את מחזה הצייר ואת עלילותיו, ובייחוד נמשך לפיקציה המכילה הכי הרבה חומר גלם לתוכנית ריאליטי על עצמי. אני משליך את המבנה של תוכנית כזאת לתוך עולמו של הצייר ובוחן את ”המציאות“ שיוצרת את ה“הילה“ של הצייר."^[1]

הדימויים המצוירים ב"שישה צעדים", מייצגים על פי האמן את המרחב של הסטודיו – את המחשבות המפוזרות, את החפצים הפזורים על הרצפה, את יצירות-העבר שמהבהבות ברקע, ובתוך המרחב העמוס הזה, פיזית ומנטלית כאחת, צריך האמן למצוא את דרכו צעד אחר צעד ולברוא את עצמו כל פעם מחדש – ששה צעדים כששת ימי הבריאה.

העשייה הקדחתנית של האמן בסטודיו מיוצגת גם בציור, "פועל יום": בתוך חלל, ספק שטוח ספק תלת מימדי, פועלת דמות (דמות האמן) אשר מנסה להחזיק, לארגן, להזיז את הגופים האניגמטיים בתוך היצירה.  משטח התמונה הפסיבי, הדומם והדו-ממדי, הופך לחלל תוסס, לזירת התרחשות של המרחב הנפשי, בה התנועה זורמת, הטבע מתורבת (עם אלמנטים צמחיים המזכירים את עבודותיו של מאטיס) והתרבות מתפרצת. עבודתו המפרכת של ה"פועל"-האמן ניכרת בתנוחת גופו, בנסותו לסחוב את הצורה המסיבית בתוך משטח הציור.

בציור אחר  בוחן אזולאי את מערכת יחסי אמן-קהילה דרך מושגים כמו שייכות, הטמעות או היבדלות. עבודתו, "קרנפים", צוירה בהשראת מחזה מאת המחזאי הצרפתי, אז'ן יונסקו, שבעקבותיו נטבע בשפה העברית המונח, "התקרנפות". זהו מחזה אבסורד, העוסק בקונפורמיות ובהיסחפות אחר העדר. בתוך הטבע הפראי, הפתוח, מול עדר קרנפים חדי קרן, ניצב באופן מפתיע מוזיקאי בתוך מרחב אנושי תרבותי, זר במפתיע לסביבתו, בדומה לספינה מן החלל החיצון. המוזיקאי לבוש בלבוש אוריינטלי מנגן במקלדת, לידו מונח אגרטל עם מקלות הליכה, אולי רמז לתרבות הקולוניאלית. בין המוזיקאי לעדר הקרנפים חוצץ גבול בלתי נראה. הוא כמו הוצנח אליהם מלמעלה, נראה כי הם מגלים סקרנות אך האם הם יכולים להבין או ליהנות מנגינתו? האם קיים רצון לקשר מצד שני הצדדים? או שמא מדובר בשני חלקים שלעולם לא יוכלו להתחבר?

בציור, "הנגינה שבאה מציפורים", מתקיים שיח אחר, והפעם בין אדם ליונים: בתוך חלל תחום, מכונס, דחוס ורחמי, עם שטיח עגול וצבעוני – ספק שובך יונים הומה או סוכת התכנסות רוחנית, עומד אדם לבוש לבן, ובפיו שופר. זוהי עבודה שעוסקת בהשראה, מעין בית מדרש לניגונים. היא צוירה בהשראת מעשייה של הרבי נחמן מברסלב, מתוך ליקוטי מוהרן.

"הִנֵּה מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נְגִינָה מִמְּנַגֵּן רָשָׁע
קָשֶׁה לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.
וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר וְהָגוּן, אֲזַי טוֹב לוֹ
כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר
כִּי הִנֵּה קוֹל הַנְּגִינָה נִמְשֶכֶת מִן הַצִּפֳּרִים^[2]

הניגון במסורת החסידית הוא נעימה או שיר המרוממים את הנפש, בהביאם את האדם לדרגה רוחנית גבוהה ומזוקקת יותר. הרבי נחמן מברסלב, דמות מרכזית בחיי אזולאי, היה אמן המעשייה החסידית. סיפוריו מתאפיינים בהיפוכים תכופים בין אמונה לכפירה ואנרכיוּת ומרד במוסכמות. בסיפורי המעשיות הללו מוצא אזולאי היגיון, תשובות ותיקון^[3] .

היחסים בין ציור לחסידות, או בין ציור למסורת ולדת, מעסיקים את אזולאי בציוריו.  דרכם הוא חוזר ובוחן מושגים, מדרשים וסיפורים השאולים מעולמות תורניים ומיסטיים. בעבודה, "מנְיין", מצוירות עשר דמויות על עשרה קרשים מאורכים ושווים בגדלם, הנשענים על הקיר – בניסיון להכניס דמות שלמה, עולם ומלואו לתוך פורמט צר. הפורמט מייצר שוויון בין השונים – שוויון ערך, שוויון הזדמנויות. כל דמות עומדת בפני עצמה אך מה בין הכלל לבין הפרט? האם כוחה של הקבוצה גדול יותר מכוחו של היחיד? – כמו בתפילת מניין, בה מכונסת קבוצה של לפחות עשרה מתפללים, המספר המינימלי המאפשר תפילה בציבור ביהדות, ושם בחיבור בין כולם קורה משהו חדש.

בציורים אחרים, "המילה שלי נגד המילה שלך" ו"אוטובוס", בוחן אזולאי מערכות יחסים – בין בני זוג, בין יחיד לקבוצה, באמצעות רשתות של קשרים אנושיים. דרכן הוא בוחן מושגים כמו תלות-הדדית, חוסר אונים, מגוון עדתי-תרבותי, שייכות ועוד…

בתערוכה זאת, לראשונה, חושף שי אזולאי ומזמין אותנו אל תוך תהליכי עבודתו – עם ציורי הדיקט הקטנים, אשר מהווים עבורו סקיצות ראשוניות, עליהם הוא בודק ביד קלה את כל הרעיונות שלו, את הבחירות הצבעוניות, את הקומפוזיציות. על כך הוא מספר: "אם הציורים הגדולים נעשים יחסית בקלות דעת, אז אלה ממש קלות דעת ויד קלה וּוִיתוּר. ממש בלי מאבק. הם כמו חמצן, הם נותנים לי כוח לעשות ציורים. זה כל מיני המצאות ודברים שקורים. אני לא מחויב, אני עושה והולך. אני אפילו כמעט ולא מסתכל על זה, זה לא מחייב. כמו ספר סקיצות, שם קורים הדברים הכי יפים."

שי אזולאי הציג תערוכות בארץ ובעולם, בהן תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, בטוקיו, בניו יורק, בלונדון, בווינה, בשיקאגו ובקליבלנד. הוא זכה בפרסים רבים, ביניהם: פרס מענק עידוד יצירה של בצלאל, פרס על שם אסנת מוזס לאמן צעיר, פרס 'מורשה' -מוזיאון תל אביב, פרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות. עבודותיו נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בארץ ובעולם.

^[1] “ ללכת בשביל העזים, שיחה בין טל יחס לשי אזולאי“, בתוך: שותפי–על: שי אזולאי, ראובן ישראל, מוזיאון תל אביב   

    לאמנות, 2011

^[2] ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה ג – אַקְרוּקְתָּא

^[3] גינתון אלן, שותפי–על: שי אזולאי, ראובן ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011