סימה לוין פותחת בפני הצופה עולם דימויים פרטי וקסום המאזכר זמן ומקום אחרים. הדימויים החוזרים שוב ושוב בגופי עבודות הנבדלים זה מזה בחומר ובטכניקה, נארגים

למערך אחד הדוק ושלם. לאחר שנים רבות של חיים בישראל והתנתקות מן העבר, ולאחר שביקרה לראשונה (ב)2013- כאדם בוגר בעיר קישינב בה נולדה, חוזרת לוין ביצירתה לעולם וויזואלי עשיר שמקורו במחוזות ילדותה, בבית הוריה, באסתטיקה האחרת שעיצבה אותה, ובתרבות הסובייטית בתוכה צמחה. זיכרונות אלה אשר הודחקו שנים רבות הם שדה התוכן המשותף למכלול העבודות שבחלל התערוכה, אשר ניתן לקרוא אותו כעבודה אחת. עיר הולדתה קישינב עברה תהפוכות רבות של שלטון, תרבות ושפה. במהלך המאה ה20- עברה קישינב בירת מולדובה, לשליטה רומנית, נכבשה על ידי הגרמנים ולאחר המלחמה נכללה בתוך ברית המועצות.

הדימויים השאובים מן הזיכרון ומן האלבום המשפחתי, משקפים את מציאות חייה בקישינב הסובייטית, אשר התאפיינה בקיום דיכוטומי שבין חוץ לפנים, בין הדוקטרינה הקומוניסטית החמורה בחוץ לבין הקיום היהודי של המשפחה בסתר, בין הרצון להשתייך לחברה ולהתיישר עם חוקי השלטון לבין קיום של פחד והסתרה בתוך הבית. מעל לשברי המציאות המיוצגים ביצירה מרחף עולם שלם של פנטסיה ודמיון אשר מקורו, בין היתר, בסיפורי עם מולדביים אותם שמעה בילדותה. תנועת המטוטלת שנעה בין זיכרון לפנטסיה מתגלמת בריבוי של דימויים בעלי מופעים שונים אשר צפים וחוזרים בגופי עבודות שונים בתערוכה. הם נאמנים לעצמם או מוכלאים זה עם זה לכדי יצורים חדשים, מופיעים כדימויים בודדים או מצטרפים לסצינות הממוקמות בגבול שבין מציאות ודמיון, בתוך הבית או בנופים מארץ רחוקה.

האינוונטר החוזר של הדימויים מופיע במגוון רחב של טכניקות עמלניות הדורשות מיומנות רבה (תחריט, פיסול בפורצלן, רישום ביהלום,חירור נייר)ובסקלה מצומצמת של שחור-לבן, הנקשרת בתודעת הזמן הקולקטיבית שלנו עם מרחב הזיכרון.

השפה האמנותית של סימה לוין משקפת אף היא את החיבור שבין המציאות הקונקרטית לדמיון, כשהיא משלבת בין אסתטיקה אקדמית של נאמנות למציאות שמקורה במסורת האמנותית שנרכשה במולדובה, לבין רוח סוריאליסטית המשוחררת מקודים וחוקים. עבודת תחריט גדולה בעלת 9 חלקים – דיוקן עצמי עם שטיח – היא עבודת מפתח המניעה את התערוכה. השטיח הקטיפתי ובו דימוי של צבי בנוף של יער קסום, אשר היה תלוי מעל מיטתה של סימה, היה פריט ביתי שכיח בתרבות בה גדלה, וזכור לה כמקור למסעות דמיוניים רבים בילדותה. פריט זה מהווה מקור גם לעבודת נייר גדולת-מימדים בה מחוררת דוגמת השטיח ומוארת כמעין זיכרון דהוי. הצבי בעל הקרניים הגדולות יחזור כמוטיב מוליך בגופי העבודה השונים הבונים את התערוכה. התחריטים היו הראשונים בהם החל להופיע שדה התוכן של התערוכה. לוין מעלה בהם נופים ממחוזות אחרים – מרחבים מושלגים, עצים עבותים וסבוכים, קווים של אופק רחוק – נופים חשוכים ומסתוריים המתוארים בשעה לא מוגדרת של בין הזמנים. דמויות אמתיות או מדומיינות מופיעות בנוף או בסצינות ביתיות, כשברובן נעשתה הסתה קלה מן המציאות. הרכבים שונים של הדימויים מופיעים גם ברישומים החרוטים על גבי צלחות זכוכית. הם מתגלים לצופה רק באמצעות האור, ובכך מהדהדים את פעולת הזיכרון השברירית והחמקמקה. גוף עבודות נוסף – ויטרינות ובהן פיגורינות מפוסלות מפורצלן לבן – מאזכר תרבות חומרית אירופאית אותה הכירה היטב. לוין בונה סצינות בעלות אופי סוריאליסטי, מוכפלות בחלקן באמצעות מראות, מעין תיאטרון בזעיר אנפין המכליא בין זיכרונות אישיים לעולם האגדות. אל הסצינות הבנויות מדמויות אנושיות, חיות ויצורים היברידיים מוכנסים דימויים אורגניים – אובייקטים מן הטבע שנשרו ונפלו על פני האדמה במצבים שונים שבין לבלוב לקמילה. היבט זה מודגש במיוחד בשולחנות התצוגה המדמים תצוגות במוזיאון לטבע, בהם מוצגים עלים, קוצים, פרחים, וחלקים אורגניים אחרים אשר “הוקפאו” באמצעות הפורצלן והפכו למעין מאובנים או משטחי טבע שנכלאו בשלג. בחלל קטן ונפרד שבקצה הגלריה מוצבים שולחנות אור הקוראים לצופה להציץ על עולם תת-קרקעי קסום בו מתרחשים חיים שלמים. המיצב נולד מתוך זיכרון ילדות ספציפי: משחק בשם “סודות קטנים” בו היו הבנות מצפינות "אוצרות” אישיים בגומות שנחפרו באדמה, אותם כיסו בזכוכית ובאדמה, עד לפעם הבאה שיחשפו אותם כדי להתבונן בתהליכי הזמן התכלות וריקבון, קמילה או רטיבות. היה זה משחק אינטימי שכלל פעולות של הסתרה וגילוי, בדומה למהלך השלם של התערוכה, בה פותחת לוין מחוזות זיכרון שהיו מוסתרים זמן רב וחושפת אותם לאור.