שתי סטודנטיות שסיימו בשנה שעברה בהצטיינות את החוג לאמנות במכללת אורנים מציגות יחד בתערוכה. קשה למצוא מכנה משותף ביניהן, ובכל זאת הוא נמצא שם מאחור, בנחישות לעשות אמנות ובאופן בו האישי נטמע בתולדות האמנות ובתולדות הארץ הזאת.

יעל אורן סופר מציירת על עץ, על מצע של קרמיקה, היא מציירת דיוקנאות, בעלי חיים ברגע מסוים מאוד של הבלחת אור או זיכרון, גולות צבעוניות שמפתות להתקרב אליהן, קלות ואווריריות אבל גם משמרות את כוח הכבידה.

עבודת האמנות של יעל קשורה במידה רבה גם בפעולה עצמה, בחלק מהעבודות במאבק עם חומר שבו ברגע מסוים היא מניחה ומאפשרת לו ליזול, להישרף, להיכבש ולשנות צורה.

עבודות אחרות מכליאות על גבי הדיקט רישום כמו-ילדי יחד עם ציור בוגר ומדויק. באופן כזה היא יכולה להתבונן מהצד בשברי חלום או זיכרון ילדות, או להעלות דמות מתולדות האמנות שתיכנס בטבעיות לתוך ה'קרקס לרגע' שבראה.

בגולות הזכוכית החוזרות בעבודותיה של יעל ישנו כובד שמושך את נושאיהן, המשורטטים בקו ילדי, למטה, אל המקום בו זיכרון הילדות הקל הופך להיות משקע כבד, שקוף למחצה, שאינו מסגיר.

עבודותיה של הדר סייפן, בת קיבוץ דפנה, מבקשות להגיב לסביבות אזרחיות שנוכחת בהן אדריכלות המיועדת למיגון. במהלך עבודתה היא מנסחת את המקלט כמרחב פורמליסטי נוקשה ומצומצם ששוהיו מתקיימים בו בתודעה זמנית. מזרנים עירומים נערמים והופכים להצבות המצולמות ומטופלות עד לפרט הקטן ביותר. המקלט של הדר חסר מקום וזמן אך הוא מדויק כשבר ברור וחד, כאות מבשר סכנה מיידית וכחלק מה'ביחד' הקיבוצי, שנפרט לערמה מסודרת או התקפל לתוך תאים זהים ונטולי זהות. בתוך תהליך העבודה סייפן אף מתעדת, בצילום מטופל. בסדרה אחרת הופכים פתחי האוורור של ממ"דים חדשים בשדרות ובנתיבות, הבולטים בזרותם לאדריכלות המקומית, לדפי קטלוג מתוך מניפת צבעים, הצעה צבעונית ומפתה לקניינים.

כמי שמטפלת, בין השאר, בעניינים הקרובים לאלה של הדר סייפן, בחרנו להציג עבודות מהזמן האחרון של אלה ליטביץ. אלה, בוגרת בצלאל היוצרת כיום באירופה, התחילה מפעולה של קיטלוג דמוי ארכיוני של שפה הנגזרת ממלחמה. שכבות זיכרון המלחמה הפכו, בעבודה של אלה, לשכבות ארכיאולוגיות שכיסויין לעולם לא יצלח בנוסח 'שיני הזמן'. משהו יישאר תמיד לעמוד שם, נושא משמעות ורווחים פוליטיים. בתערוכה היא מציגה צילום אחד מתוך הפרויקט HABIT/AT, במהלכו צילמה מקלטים בצפון גרמניה שעברו הסבה לבתי מגורים. בפרויקט זה היא המשיכה את עיסוקה בהתבוננות וחקירה של השרידים המצויים בכל מקום מתחת לפני השטח. הבטון, שעם השנים הולך ומתחזק, צץ גם כאן מבעד לתפאורת היומיום הזוכרת רק לפרקים.

בעבודת הווידאו, שהוצגה לראשונה בברלין ב-2011 ומאוחר יותר במוזיאון הרצליה, אלה מתעדת הרס של בונקר ענק בצפון גרמניה, במטרה להפכו לבניין מגורים. הצופה הופך להיות שותף בפעולה האלימה של מחיקת הזיכרון באמצעות כלי הרס כבדים.