המפגש עם יצירותיה של טל ירושלמי מטעין את חלל הגלריה בתחושה חיונית ואנרגטית. העיניים נפקחות אל משטחי הצבע הבוהקים, אל האור שכמו בוקע מהציורים ומאיר אותם בהילה לבנה. הדימויים המרחפים במשטחי הצבע של הציור או בוקעים מתוכם, מעלים בדמיון אובייקטים מוכרים ונשכחים – מראות מתרבויות קדומות, שרידים של תרבות אנושית. החוויה החומרית מוחשית עד כדי תחושת מגע במגוון טקסטורות – אריגים, עצים, אבנים, כלי צור. שטיח קיר מספר סיפורם של זמן, מקום או התרחשות רחוקה. התודעה מפליגה למגוון הקשרים והציורים אינם מציעים הכרעה. הם מעניקים לצופה קצה חוט, של מציאות המעוררת פליאה ותהייה, אולי אף הבהוב זיכרון…

בילדותה גרה משפחתה של טל ירושלמי שנתיים בוונצואלה, ומשם חזרו עם אוסף עבודות יד ואמנות עממית מקומית, שהוצג בבית המשפחה. שם נזרעה בה האהבה לחפצים העשויים במלאכת יד מסורתית וחומרים ראשוניים, המשמרים בתוכם קרבה לטבע.  

יצירותיה של ירושלמי מעלות על הדעת חדרי פלאות אירופאים, שהציגו אוספים אקלקטיים, חסרי מתודולוגיה מדעית. בציוריה מתקבצים יחדיו – אבני צור, כלי נשק עתיקים, מקלעת קש, חבלים, מחצלות ומחרוזות, אשר הופכים תחת מכחולה לקומפוזיציה צבעונית סדורה עם היגיון משלה, קומפוזיציות שמחפשות בתוכן משקלים, טונים ואיזון פנימי.  

היא מרבה להסתמך בעבודותיה על רישומים מתוך ספרי ארכיאולוגיה או אנתרופולוגיה – רישומים מדעיים שהיו נפוצים כאמצעי למיון וקטלוג ממצאים עד אמצע המאה העשרים. ירושלמי יוצאת מתוך הרישום המתעד אך מפרשת או בוראת אותו מחדש באמצעות הציור והצבע, יוצרת דימויים בעלי חוקיות משלהם, שאינם צריכים לעמוד בחובת האובייקטיביות המדעית.

בציוריה היא כמו מבקשת לפסל את החפץ, לברוא אותו מחדש – לארוג, לגלף, לסתת אותו בפעולה עמלנית, באמצעות המכחול והצבע על גבי בד הציור, כמו מנסה להתחקות אחר מלאכת כפיו של בעל המלאכה הקדום. באופן דומה היא מנסה לשחזר את יצירת האריג, את השתי והערב, את הפרימה והטוויה, את עיצוב הדוגמה על ידי הפעולה הציורית. ציורי המחצלות שלה ארוגים ממשיכות מכחוליה הטבולים בגוונים שונים. כך היא יוצרת חיבור בין פעולות העבר להווה הציורי, בין תרבויות רחוקות לכאן ועכשיו.

בסדרה נוספת, בחלל הקטן בגלריה, מוצגים ציורים כהים, מפויחים קמעה, הנראים כשטיחים עתיקים, בלויים, מחוררים פה ושם. בתוך הרקע הכהה זוהרים דימויים מהטבע – ענפים משתרגים, ציפורים, ארנבות, מים אש ועשן. את העבודות האלה החלה ירושלמי כשהיא שרועה תחת בדי הציור, שורפת חורים או מפייחת את הבד באמצעות להבת נר. הדימויים, שצפו מדמיונה ומן העשן, מרחפים על גבי הבד, נטולי זמן ומקום. 

" לפני כמה שנים השארתי חור בציור, בד חשוף, אין-ציור בלב לבה של התרחשות ציורית " כותבת האמנית. "הציור החל להתמלא בחורים נוספים שהפכו, עם הזמן, לדימויים: אבן, מחרוזת, עצם, שמש ירח וכוכבים, להבה וחור שרוף שמתוכו עלה עשן סמיך. הלהבה המצוירת ביקשה לשרוף את הציור אז הדלקתי אש, אמיתית הפעם, ובעזרת נר דולק שרפתי חורים בבד. לא ידעתי שהחור ששרפתי עתיד לטשטש את הגבול שבין החיים לבין הציור, לפעור פתח בין מציאות לאשליה. האם שיחקתי באש? האם התגריתי באין?"

בציוריה מבקשת טל ירושלמי ליצור  דבר מה חדש, לברוא יקומים, לחבר דימויים מעולמות שונים, אך בו בזמן היא שוקדת ומקפידה לפרק את ההקשרים של הזמן והמקום ואפילו את הציורים עצמם. בעצם מלאכת יצירתה היא חושפת את אשליית הציור כמעגל פעולות של בנייה והרס, של בריאה וכיליון. וכדברי האמנית "אם לציור יש כוח לברוא, יש לו ודאי גם היכולת להעלים. ואולי להפך?"

מיכל שכנאי ינואר 2023