בעבודה "סיפור כיסוי" הבד העוטף את ראש האישה הוא בד אשר יש לו את היכולת להסתיר ולגלות ליצור שייכות, אך גם ליצור הסוואה. הבד עוזר להטמעות אך גם יוצר בידול.

רצף של דימוים נשיים של ארבע בנות משפחה אחת מארבעה דורות שונים, הלובשות כיסוי ראש, מעלה  שאלות על הקשרים הנוצרים בין התחפשות והזדהות. המעגל נסגר באמצעות סיפור המסגרת, אך גם משאיר שאלות פתוחות על אותו קשר לא ברור שבין כיסוי לשם יצירת זהות, ובין כיסוי המבקש להסוות זהות זו.

בעקבות התבוננות מחודשת בתמונת החתונה של סבתי, שצולמה ב1928 בירושלים, כתבתי:

סבתא שלי מסתכלת למצלמה

עיניה שואבות את מבטי

אני מתמקדת בילדותיות שלה בלחייה העגולות

בעיניה השחורות

שגבות כמעט מתחברות מייצרות את חלקם העליון של פניה

עיניה מגיעות אלי מעבר לזמן

סבי, גופו חציו בצל, מוטה מעט לעברה

ישיבתו רחבה

מבטו מופנה הצידה

בד רקום מאחוריהם 

שטיח על הרצפה

קנקן נחושת

תמונת חתונה

קנקן הנחושת הוא פינג'אן ירושלמי

השטיח הוא שטיח "ערבי"

כמו השטיחים שקונים בשוק בירושלים העתיקה

רק הבד מאחור הוא בברור בד סוזאני בוכרי

הסיפור המשפחתי הציע לראות בתמונה זו חלק בלתי נפרד מטקס החתונה. שימור של מסורת משפחתית שהביאו איתם בני משפחתה של סבתי מבוכרה, אך השטיח ה"ערבי" ופינג'אן נחושת מערערים על הנחה זו.

שאלות אילו הובילו ליצירת המבנה הסיפורי של עבודת הוידאו "סיפור כיסוי", המורכב ממספר קולות מקבילים.

כמו עקבות השטיח והפינג'אן הירושלמים, החודרים לגבולות התמונה שצולמה בירושלים בשנת 1928, כך פורצת המציאות העכשווית לתוך עבודת הוידיאו. גם הסיפור שמסופר בעזרת הבדים והחפצים מערער על הסיפור המשפחתי שהתקבע. במציאות זו הקשר בין הזדהות להתחזות מטשטש ועומד למבחן מחודש. צילום הווידיאו התיעודי אשר פותח את הסרט ומסיים אותו, הוא הד למציאות הקיימת בתמונת החתונה.