"ופקחת ביום ההוא את עיניך

והצצת היישר אל תוך עיני הטבע

וראית בהם את תמונתך, וידעת-

כי אל עצמך שבת.

כי בהתעלמך מהטבע, התעלמת מעצמך"

א.ד. גורדון

זאב לבינגר, יליד 1962, נשוי ואב לשתיים, חי ויוצר בקרית טבעון. את השכלתו רכש באוניברסיטת תל אביב (תואר שני בזואולוגיה) ובאוניברסיטת קליפורניה, דייויס (תואר ראשון בביולוגיה של שמירת טבע). לימודי אמנות ב: תכנית סטודיו, תחריט, ציור, אסתטיקה של האמנות, מכללת אורנים 2009-2008; פיסול 2006-2004 וציור, 2002-2001, מרכז גורן, מכללה אקדמית עמק יזרעאל; ציור בחוג של אלי שמיר, 2008-2006 ; עיצוב, היסטוריה של האמנות וציור, Santa Barbara City College, California , 1995-1993.

התערוכה שלפנינו עוסקת באזור התווך שבין הטבע לבין היישוב. היא מתמקדת בשוליים – באותם גבולות מטושטשים, היברידיים, שנוצרים במקומות המפגש בין טבע ועיר, בהם הטבע מסתנן אל תוך מקומות יישוב ותרבות האדם פולשת לטבע. בציוריו חוקר לבינגר את אותם שוליים מוזנחים, נשכחים, בלתי נראים כמעט, מביט בהם מקרוב ומרחוק. המבט הקרוב מזמן התבוננות פרטנית בצמח, בבעל החיים או באובייקט הנופי, ומחולל את הצייר כשולט בהם. המבט הרחוק, לעומתו, מזמן לעיתים את טשטוש פגמי הנוף, מאפשר להתכנס אל תוך הנוף המקיף אותנו, ולהרגיש מרכיב זעיר ממנו. שתי נקודות ההתבוננות הללו מתפקדות הן כתפיסות מושגיות והן כנקודות מוצא אסתטיות עבור האמן. האובייקט הקרוב, הרחוק, השוליים, הגבולות – את כל אלה מוצא לבינגר אף בתוך עצמו.

בחורש הטבעי שמקיף את טבעון, החצר האחורית שלנו, אפשר למצוא עצים, פרחי בר ועקבות בעלי חיים, לצד אשפה ופסולת בניין ועקבות צמיגים המשורטטים בדרכי העפר. מינים רבים, דוגמת עורבים ותורים, קיפודים, נמיות, תנים וחזירי בר חיים בטבעון, לצד האדם. כיצד אנו רואים אותם? האם כשותפים או כמטרד? האם כאוהבי טבע אנו מתייחסים באהבה לטבע שסביבנו? מצד אחד אנו כמהים ומתגעגעים לטבע טהור ולא מקולקל, ומצד שני אנו צורכים ומתבססים על פיתוח וקדמה, הגורמים להרס מערכות טבעיות.

אזור השוליים מסמל את היחסים הקונפליקטואליים בין האדם לבין הטבע. בחצר האחורית אפשר להציץ מתחת למעטה הדק של הציוויליזציה ולהיווכח עד כמה מלאכותית היא ההפרדה בין הטבע לבין תרבות האדם. למעשה, רק גישה שדוגלת בתפיסת הטבע כסובייקט ולא כאובייקט ומכירה בהיותנו חלק ממנו, ולא נפרדים ממנו ושולטים בו, גישה שדוגלת בשותפות, באחריות ובמוסריות ביחס אל הטבע – רק היא תוכל ליצור שינוי מהותי ולאחות את אחד השסעים העמוקים בחיינו.

במשך יותר משלושים שנה עוסק זאב לבינגר במחקר אקולוגי ובשמירת טבע. גם העיסוק האמנותי שלו מחובר באופן עמוק לטבע ולמערכות היחסים שלנו עם הסביבה. הסוגיות הסביבתיות הפכו במהלך העשורים האחרונים לנושא דיון מרכזי בעולם האמנות העכשווית, החל מאמנות סביבתית ועד לאמנות אדמה ואקו-ארט. בישראל, בהשוואה למדינות מערביות אחרות, אמנות אקולוגית פחות נפוצה, אם כי פיסול סביבתי קיים בה משנות ה- 60, ואמנים עכשוויים אחדים מרבים לעסוק בעבודותיהם בייצוגי טבע ונוף וביחסינו אליהם.

כמי שעובד ויוצר הן כמדען והן כאמן, חש לבינגר תסכול מחוסר יכולתו של המדע לבדו לפתור בעיות סביבתיות, בהימנעו מסוגיות הליבה החברתיות והפסיכולוגיות. כאמן מבטא לבינגר את הקשר שלו לסביבה באופן שעשוי לעורר אחרים לתהות ולשאול שאלות לגבי היחסים שלהם עם הטבע. בעולם שמשתנה בקצב מהיר, עבודותיו של לבינגר מבקשות להאט, וקוראות למחשבה על הקשר שלנו לארץ ולנופיה. יחד עם זאת מניעיו אינם רק אקולוגיים-פוליטיים, אלא בראש ובראשונה אמנותיים. הוא תר אחר אסתטיקה ציורית וצורות ביטוי חדשות בתוך מסורת ארוכת שנים של ציור פיגורטיבי וציור נוף. הציורים הגדולים הוכנו במיוחד עבור התערוכה וצוירו על חומרי פסולת שהושלכו – דלתות ולוחות דיקט – מצעים ממוחזרים אלה שבים וזוכים בקיומם המחודש בזכות עבודת האמנות.