"עת כפך הקטנה בכפי

נהירות לי כל הדרכים"

אוריאל עקביא

שירה אודסר, ילידת 1961, נשואה ואם לשניים, אדריכלית וציירת, החיה ועובדת במושבה יקנעם. את השכלתה רכשה בטכניון חיפה (תואר ראשון באדריכלות, 1990).

לימודי אמנות: סמסטר אחד בחוג לאמנות-יצירה באוניברסיטת חיפה 1978-79; חוגי ציור פרטיים שונים בקרית טבעון ובחיפה 1974-78(כולל אברהם ישכיל, בית אבא חושי, 1975-76) ; הנחיות חד פעמיות ע"י אמנים שונים (יוסף הירש, 1975. דני זק, 2015).

עד היום הציגה בביתה בלבד, במסגרת "בית פתוח אומנים ויוצרים ביקנעם המושבה", בשנים: 2003, 2005, 2008.

"בילדותי ידעתי שאהיה ציירת, כך אמרו לי כולם, גם אמא, שהודיעה לקרובי המשפחה שמתנות בת המצווה המועדפות הן חומרים וציוד לציור. בגיל 12 קיבלתי את כן הציור, צבעי השמן, הבדים וספרי האמנות הראשונים שלי. במקביל פונה המקלט שבחצר, על מנת שישמש לי סטודיו.

לפני הגיוס לצה"ל למדתי מעט בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. זכיתי ללמוד מאמנים בולטים כמו אברהם אופק, בתיה אייזנווסר ואבנר כץ, שעד היום אני משתמשת במגוון תרגילים מתוך סדנאות הרישום שלו, מלאות האנרגיה וההומור.

אחרי השחרור מהצבא זה היה כמעט ברור – בצלאל, אבל איכשהו, כמו שקורה לאמנים רבים, השתכנעתי להעדיף "מקצוע פרקטי"… וכך הגעתי ללימודי האדריכלות, ולעיסוק במקצוע זה במשך 25 השנים האחרונות.

ככל שעברו השנים, גברו געגועיי לדבר ה"אמיתי" – למגע הבלתי אמצעי עם חומרים, צבעים, טקסטורות, כמו גם לריחות הנלווים אליהם. מידי פעם חזרתי לרשום,ומרישום לרישום חזרה אותה תחושה מוכרת – שרק בעשייה הזאת אני עצמי.

נקודת המפנה היתה הזמנה להצטרף למפגש ציור שבועי עם חברות, הציירות חנה מדר ואריאלה גולדמן מאיר. בעידודן, התחלתי לרשום בטכניקות, תחילה "באזור הבטוח והמוכר" של העיפרון והפחם, ובהמשך להסתער על טכניקות פחות מוכרות, כמו האקוורל והאקריליק, מתוך רצון ללמוד." (שירה אודסר)

התערוכה משקפת את תהליך ה"חזרה אל הציור" של שירה, ויש בה התבוננות על מגוון נושאים, בעלי מכנה משותף  – חיי המשפחה והסביבה הביתית. בתערוכה ניכרת הסקרנות האמנותית של שירה לנסות לעבוד בטכניקות שונות, בחומרים מיוחדים, חלקם שאולים מעולם האדריכלות, (כגון טיט אקרילי להדבקת אריחים). שירה בודקת את יכולותיו וגבולותיו של החומר, את ערבובי הטכניקות זו עם זו, מעזה לאתגר את עצמה. העבודות מגלות יכולת רישום גבוהה ורגישות לתנוחות, להבעות, לקומפוזיציות ולצבע. שירה מצליחה לתפוס את "רוח הדברים", את תמצית התנועה והאווירה, במינימום קווים ומשיכות סכין ומכחול. כל אלה, בצירוף פשטות הנושאים והדיוק בבחירת הרגע, יוצרים עבודות מרגשות, פיוטיות ממש, המצליחות להעביר למתבונן בהן תחושות חזקות וכנות.