שמה של התערוכה לקוח מטקסט המופיע באחת העבודות. הוא מוצע כהזמנה מיידית להתעסקות בלשון, המאפיינת את עבודתו של גרבוז לאורך השנים וביתר שאת בשנים האחרונות. הכותרת מגדירה את ההעדר הכמעט מוחלט של צבע בעבודות, היא נקראת גם כעידות האמן אודות יושרתו הנזירית והחפה מצבעוניות יתר, מאזכרת ציווי רבני ונשמעת כמו הצהרה ברוח תנועת הנוער, ‘היה – לא היה.’

בתערוכה שתי קבוצות של עבודות: באחת ציורים בקו מכחול ואקריליק על רקע שחור, או מושחר, ובשניה – רישום בעיפרון. המצע לכל העבודות הוא דיקט, אותו לוח שהוגדר כאחד מסממני דלות החומר באמנות הישראלית. אצל גרבוז הדיקט נשאר עד היום אופציה לעשירות גדולה, שלעולם אינה מתעלמת מהמצע הפשוט שתחתיה.

יאיר גרבוז מרבה לרשום בעיפרון בספרי סקיצות. את הרישום בעיפרון על דיקט צבוע הוא מתאר כעיסוק ביחסים של ציור ורישום. ברמת חומרי העבודה זוהי תערוכה שהוא מכנה כרגע ההתרוקנות בתנועת המפוח, מעין אתנחתא בה אפשר לדמות למידה אקדמית: התנסות בחומרים, נוכחותו של השחור דמוי הפחם, העבודה הכמו-מפויחת ששיאה הסתכנות בציור ‘שחור על שחור,’ מושג הלקוח משדה הוראת האמנות. לדבריו יש כאן התנסות כפולה: עם האקריליק כחומר רושם בלבד ועם התהודה האחרת שיש למפגש העיפרון בדיקט. בתוך הפעולה הכמו מתרגלת, הציור מתקרב אל העיוורון ומזמין פתרונות שיעלו מהמפגש בין הלא-צבע השחור, לשחור ברקע.

מתיחת הגבול אל תחום קשיי הראייה מעוררת, לדברי גרבוז, אי-שקט חרדתי, כאילו הציור עצמו הוא ניצול שריפה או שריד לריאקציה כימית שאיימה להשמידו.

גוף העבודה המוצג כאן הוא תפנית יוצאת דופן בציור של גרבוז שבו, כפי שאנו מכירים ואף ראינו בעבר כאן, בגלריה, האש לא קדמה לציור אלא היא נוכחת על פניו בכתם אדום לוהט בעוד ניצוליה נמלטים לכל עבר צבעוניים ועשירי מבע עד זוועה וגיחוך.

אין להפריד בין אופן הציור, הכתוב והמצויר. לדוגמה: בראש אחד הציורים כתוב מימין בכתב ילדי ובכתיבה תמה: סדנא דארעא – מתחילים סדנא דארעא – מתקדמים

מתחילים ומתקדמים – חד הוא בו זמנית נפגוש כאן בכל השיבושים:

סדנא דארעא במקום עפרא דארעא. סדנת הארץ, נניח, במקום עפר הארץ. בתודעת המתבונן מתיישבת התייחסות מקראית למוות או לשפלות רוח. מתחילים ומתקדמים – כך מתגנב לדימוי ההיבט החילוני, המונמך אל מודעת פרסומת לסדנאות. לכאורה בלשון חכמים: מתחילים ומתקדמים – חד הוא. כלומר, כל זה שטות גמורה. ה’סדנא’ אינה סתמית לציור. היא מבססת את מעמדה בריבוי סצנות עם דמויות מפויחות, מבוגרים, ילדים ובעלי חיים וכנף הרשומים על פני-השטח של הציור, נטולי זמן ומקום ועוסקים במיני פעולות סדנה שגם הן, כמו הציור, מצויות בין משחק לסכנת כליה.

“הרישום הוא מעין מסע”, אומר הצייר. “הוא יוצא לדרך בסוג של אקזוטיקה ולבסוף האקזוטיקה לא אקזוטית.”. בהשלכה, זהו אולי תיאור ראוי לאותו הדבר המצוי בעבודות של יאיר גרבוז, חומר הגלם התודעתי, אינטלקטואלי ורגשי המרפד את כל קורפוס העבודה שלו מראשיתו בשנות הששים ועד היום. האקזוטי, לפעמים האקסטטי ממש, פוגש את המוגבל, זה ששורשיו לעולם יהיו נעוצים באדמת העיירה היהודית גבעתיים. משם הוא משגר שפע עצום של טלאי דימויים, אמונות, ססמאות וידע נרכש.