שומר החומות של אליהו אריק בוקובזה עומד מולנו, לראשו שטריימל (מגבעת החסידים הפרוותית) כשאת הפרווה מחליף זר עלים, לגופו מדים בדגם ה'מעונן' שנועד להסוואתו, על שכמו מוטלת טלית, בידו האחת רובה ישן ובשנייה דגלון ארץ ישראל. במקום מגן הדוד שבמרכז הדגל צייר בוקובזה עין עגולה כחולה, דומה מאוד לדגם הזכוכית הנמכר בשווקים כנגד עין הרע. באותה מידה נראית העין העגולה גם כעיגול מטרה. בוקובזה משתמש בסמלים באופן עשיר וחופשי. העבודות שלו נארגות לשטיח צפוף וטעון במה שנראה במבט הראשון כעודף משמעות: השטריימל המזרח אירופי, שמש העיגולים הכתומה הזורחת מאחורי ראשו כאזכור לנשגב ולתקווה, ברקע מצע העיניים הכחולות הלקוחות ממסורת האסלאם, וכמובן סמלי יהדות התנ"ך המתחדשת: מגדל דוד וחומות ירושלים.

הפרקטיקה כובשת הלב של בוקובזה הופכת את המפגש עם עבודותיו לחווייתי ומסביר פנים. הן רוויות בצבע ובדגמים אוריינטליים נעימים לעין, שוב ושוב יחזור בהן מבטו התם ועגול העיניים של הצייר עצמו, המציב את עצמו, באמצעות המבט, בתוך התמונה ומחוץ לה בו זמנית.

המבט הנשקף מהעיניים שמאחורי מסכת הגז של החייל, נותר תמים וילדי כפי שהיה בעבודותיו הראשונות המוכרות של אריק בוקובזה. זוהי עינו הפרטית של בן למשפחה ששורשיה בתוניס, יליד פריז שהגיע לישראל כילד ולמד להביט בסובב לו בעיניים לא ילידיות. במהלך שנות פעילותו כצייר, בוקובזה הולך ומרחיב את טווח המבט שלו מהפרטי – משפחתי, שהיה מראשיתו בעל היבטים חברתיים-ביקורתיים, אל מבט ביקורתי-פוליטי מורכב ומרתק.

הציור של אריק בוקובזה הוא סימבולי, מגחיך, אך שומר על מעטה חיצוני של חמימות צבעונית ומידת אנושיות, המתקיימת במבט המוחזר אל הצופה ברבות מהעבודות. זהו ציור מוקפד מאוד, בנוי משטחים 'גזורים' בעלי תבניות החוזרות בציורים באופנים שונים. רבים מהסמלים המופיעים בעבודות לקוחים מציורי נוף אוריינטליסטיים, שנעשו בארץ ישראל במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 בידי ציירים יהודים ותיירים אירופאים, שבאו והתרשמו ממראה המקומות הקדושים: מגדל דוד, חומות העיר העתיקה, כיפת הסלע, הכותל המערבי. בסדרות אחרות הוא עושה שימוש באלמנטים מתוך הביוגרפיה הפרטית שלו – התמחותו הראשונה כרוקח בסדרה 'כמיקל ג'רוזלם', בה משייטים שרטוטי מבנים מולקולריים בשמי ירושלים. מבט אירוני, המתבונן אל 'ירושלים של מעלה' כהשגחה עליונה תרופתית על 'החרדה הקיומית', מושג בתרבות המקומית הפוליטית שהצייר קורא עליה תגר. כך גם השימוש שהוא עושה במפות ארצישראל ישנות ובדגם פצצת האטום, הלקוחים מהתנסותו כמש"ק עזרים בשירותו הצבאי.

אין לטעות בנועם הציור של בוקובזה. זהו ציור הנובע מעמדות אנטי- מיליטריסטיות ולדבריו הרבה ממנו נעשה כדי להסביר לעצמו את מורכבות המקום בו הוא חי. "חילון החייל בציור הישראלי העכשווי", כתב גדעון עפרת ב-2004, "הוא גם הפקעת החייל מההקשר הדתי המרטיט. שום ירושלים קדושה לא תסוכך על החייל ותברכו." (ג. עפרת, בהקשר מקומי, הוצ. הקיבוץ המאוחד, 2004). נוכחותו של גוף עבודה זה במרכז ההנצחה בטבעון, יכולה להעיד על מורכבותו ושניותו של אתוס ההקרבה, גם בקרב המשפחות הישראליות הרבות שבעל כורכן הפכו חלק ממנו.

רוע

בשנת 2005 השתתף אריק בוקובזה בתערוכה 'מאה שנות אמנות ישראלית', שהתקיימה בברלין באוצרותה של דורית לויטה. בפתיחה ניגש אליו איש עסקים ואספן אמנות הולנדי, שמשפחתו הוצאה להורג במלחמת העולם השנייה בידי משתפי פעולה אוקראיניים. האספן, שהבין לעומק את שפתו המרובדת של בוקובזה, הזמין ציור שינציח את מה שאירע וייתלה במשרדו, מול לקוחותיו שרבים מהם לא יהודים. לדבריו של בוקובזה זו היתה הפעם הראשונה בה אותגר מול עיסוק בנושא שאינו קשור בביוגרפיה האישית שלו. הוא צייר על פי גלויה שמצא ב'יד ושם', ילדה בזרועות אמה היחפה, בהירת שיער ותכולת מבט, עם טלאי צהוב קטן תפור לבגדה. האם מפנה גבה לחייל בניסיון לגונן על בתה. בצילום המטושטש לבשה האם מעין חלוק-שמלה ושערה החום גלש על כתפיה. בציור הפך החלוק לפרחוני והשיער קיבל קו מתאר של מטפחת. כך הפכה האם, מבלי דעת, לאשה ערביה. מאוחר יותר שב בוקובזה וצייר אותו ציור, הפעם הוא עצמו כילד בזרועות האם. במהלך זה הוא עצמו הופך קורבן לאלימות. מבטו של הילד, המנותק, השרוי מעבר לסיטואציה המיידית, הבלתי משתייך והכופר באתוסים דתיים ומיליטנטיים, מבהיר באופן המובהק ביותר את מה שרוחש בגוף העבודה הגדול 'צבאות', מתחת למרבדי היופי.