התערוכה, "ספור כיסוי", מציגה מגוון רחב של רעיונות ודעות לגבי כיסוי הראש הנשי. בתערוכה מוצגות עבודות של אמניות חילוניות ודתיות, ביניהן יהודיות, מוסלמיות ודרוזיות. כל אחת מנשים-אמניות אלה עוסקת, בדרכה שלה, בכוחות הפועלים במרחב שבין תכתיבי התרבות, המסורת והדת לבין השיח החברתי-הנשי העכשווי.

אם, בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת, היווּ כיסוי הראש או המטפחת הנשית אביזר אפנתי אותם עטו כוכבות הקולנוע, כיום ההקשר הדתי הנו הסיבה העיקרית שבעטיו נשים מכסות את שיערן. שיער אישה, בדתות רבות בעולם, נחשב עדיין אינטימי מדי מכדי להיות מוצג בפומבי: השיער מסמל מיניות, ארוטיות ויצריות, וכיסוי הראש מהווה מרכיב במכלול רחב של הלכות צניעות.

המושג, "צניעות", הן באסלאם כמו גם ביהדות, מקפל בתוכו את האחריות המוטלת על נשים ונערות להימנע מפיתוי גברים, בהתנהגותן כמו גם בלבושן, ובכך לאפשר לחברה לתפקד באופן תקין ומסודר.

בדתות השונות, מלבד ענייני הצניעות והפיתוי, נועד לכיסוי הראש תפקיד סימול המעמד האישי וההשתייכות החברתית. ביהדות משמש כיסוי-הראש לסימון מעמדה האישי של האישה כאישה נשואה. באסלאם, מוסלמית אדוקה חייבת להתחיל ולכסות את ראשה בגיל ההתבגרות, מיד לאחר קבלת המחזור החודשי הראשון. הנצרות, לעומת זאת, לא כפתה על הנשים (פרט לנזירות) לכסות את שערן, אך ציוותה על הנשים לכסות את ראשן בעת שהותן בכנסייה – דרישה הקיימת עד היום בכנסייה הקתולית.

כיסוי-הראש מסמן גם את ההשתייכות החברתית. כמספר הפלגים והזרמים כך מגוון סגנונות כיסוי-הראש: פאות, מטפחות, כובעים, כיפות סרוגות, ושביסים במגוון רחב של קשירות, בקרב הנשים היהודיות. או  -החיג'אב, החימָאר, הנקאבּ, הבּוּרְקה האפגאנית, והצָ'אדוֹר האיראני, הנבדלים זה מזה באופן הכיסוי, ומבטאים רמות שונות של אדיקות ומגוון מסורות בקרב הנשים המוסלמיות ברחבי העולם.

התכסות נשים ברעלה, באסלאם או ביהדות, מטרתה העיקרית היא לשמור על צניעות האישה בתוך העולם הגברי. אך בעוד שהרעלה נתפשת ככלי לדיכוי של נשים על ידי גברים, הרי שפמיניסטיות מוסלמיות רבות ופמיניסטיות דתיות יהודיות מעניקות פרשנויות נוספות ורחבות יותר לכיסוי ולהסתרה: הן רואות בהם אפשרות לאקט עצמאי של בחירה מודעת של האישה, וגם כסמל של התנגדות לקולוניאליזם תרבותי.

כיוון שכיסוי הראש בכלל, והרעלה בפרט, מהווים את אחד מסימני-ההיכר הבולטים של הקנאות הדתית האיסלאמית, הלוחמים בכפייה הדתית סימנו את הרעלה כיעד מועדף. צרפת חוקקה לאחרונה חוק האוסר על סימני-היכר דתיים בולטים בבתי-הספר. עימותים בעד ונגד כיסוי הראש הגיעו לבתי-משפט גם בבריטניה, בלגיה, דנמרק ואיטליה. ההתנגדות העזה לחבישת הרעלה, במדינות דמוקרטיות ליברליות, הופכת את ההקפדה על השימוש בה לאקט מחאה של נשים פמיניסטיות מוסלמיות כנגד המערב. מנגד, באיראן, כתוצאה מאכיפת לבישת הרעלה ע"י המשטר, הפכה הרעלה מסמל של דת, אמונה וצניעות, לאמצעי להבעת התנגדות נשית למשטר, אשר באה לידי ביטוי ב"מחאת הרעלות"[1].

אם כן בשיח הפמיניסטי הדעות חלוקות: השוללות תופשות את כיסוי  הראש כאמצעי דיכוי פטריארכלי, שיש להעבירו מן העולם; המצדדות רואות בכיסוי הראש הפגנת זהות וכוח. תיאוריה אחרת גורסת, כי כיסוי הגוף הוא בעצם עליית מדרגה רוחנית עבור האישה. בזכות הלבוש הצנוע גברים יתייחסו אליה בכבוד וישפטו אותה על-פי שיכלה, אמונתה ואישיותה, ולא על-פי חיצוניותה. על פי דעה זאת האישה הצנועה והמכוסה פטורה מלעשות שימוש בגופה או בקסמיה הנשיים, כדי להיות מקובלת חברתית. בכך היא בעצם מגדילה את חירותה האישית.

התערוכה, "סיפור כיסוי", מציגה את כיסוי הראש כתופעה בין–תרבותית, ומדגימה כיצד אמנות פמיניסטית מייצרת מרחב חוצה תרבויות, שלא פעם בו, נשים בנות דתות ותרבויות שונות קרובות זו לזו יותר מאשר נשים וגברים בני אותה דת או תרבות. כיסוי הראש, שמצד אחד מהווה סממן דתי מובהק, מייצר בתערוכה זו גשר בין נשים בתרבויות השונות.

נזקת אקיג'י /  כוח הכבידה  

עבודת וידאו, 2007, 21:10 דק'

עבודת הוידאו של נזקת אקיג'י  (Nezaket Ekici), ילידת טורקיה, צבעונית להפליא. האמנית מופיעה בה כשהיא מכסה את ראשה שוב ושוב בסוגים שונים של מטפחות (חיג'אב), הנערמות זו על גבי זו – 25 במספרן. פעולתה החוזרת ונשנית מייצרת מתח בין תחושת העליצות הצבעונית וההומור, לבין הבעות הפנים הכעוסות של היוצרת. שם העבודה, "כוח הכבידה", אף הוא  מרמז על המשא הסמלי שנערם על ראשה של האישה, משא שבהיבט אחד חונק ומגביל, מטשטש את הזהות, אך בהיבט אחר מסמל זהות. בסוף העבודה נמוגה הצבעוניות, פניה נעלמות – האמנית  נראית מכוסה כולה במטפחת שחורה.

אקיג'י נולדה בטורקיה ובגיל צעיר עברה עם משפחתה לגרמניה. פרוייקטים ועבודות רבות שלה מתייחסים למצבה של האישה המוסלמית בחברות ובקהילות אסלאמיות שונות. היא עוסקת ומציגה מיצגים של פעולות בחיי היום-יום, שבהם יש לגוף תפקיד מרכזי. במיצגים המגבילים את הגוף ומפריעים לתנועתו ולתפקודו הטבעי, מבטאת אקיג'י את דיכויו של הגוף הנשי על ידי הממסד הדתי, ואת השליטה הגברית בו.

מיכל ברץ קורן / מיינע טייערע

בסצנת הטבילה, שבסדרת הצילומים של מיכל ברץ קורן, נראית הכלה לפני חתונתה, כשהיא טובלת במי המעיין ביחד עם בנות לווייתה. זהו רגע אינטימי נשי הכרוך גם בחוסר נוחות – הרגע שבו הגוף מתערטל, השיער משתחרר מכיסויו, אך כל זאת תחת מבטן המפקח של נשות המשפחה, הבוגרות והמכובדות.

סדרת הצילומים של מיכל ברץ קורן נוצרה מתוך כמיהה וגעגוע אל הסיפורים שסיפרו לה סבה וסבתה על זיכרונותיהם מבית אבא. הצלמת נברה וליקטה זיכרונות מסיפורים ותצלומים משפחתיים ישנים, אספה פיסות מידע, כשהיא שואבת השראה גם מספרות ואמנות התקופה: מסיפוריהם של בשביס זינגר, ביאליק וש"י עגנון, ומציוריו של מארק שאגאל.

דמויות, נופים, צבעים וזיכרונות, אשר שמורים לא רק לאמנית ולבני משפחתה, אלא טבועים גם בזיכרונם הקולקטיבי והאישי של רבים מיוצאי יהדות מזרח אירופה, מקבלים רוח חיים בסדרת הצילומים המבויימים. ברץ קורן לוקחת את הצופה לטיול במחוזות העיירה – ה"שטייטל" המזרח אירופאי, על כל מנהגיו, ושמחותיו, ביניהם מנהג התשליך, חגיגת חנוכה וקידוש הלבנה,  וגם הטבילה במקווה.

בסצנות המצולמות נוכח רוב נשי העוטה על ראשו סוגים שונים של כיסויי ראש – כובעים, צעיפים ומטפחות, בהתאם לאירוע ולנסיבות, כפי שנהוג היה לחבוש לכבודם של הטקסים הדתיים.

נשים רבות, בנות דורה של סבתה של ברץ קורן, אשר נולדו למשפחות דתיות ממזרח אירופה, השליכו לים את הפאה הגלותית או את המטפחת שלראשן, בעומדן על סיפון האנייה שהובילה אותן לארצות-הברית או לארץ-ישראל. מבחינתן היה זה אקט סמלי מובהק לכניסתן ל"עולם החדש", המודרני והנאור. דווקא נכדתן שנולדה כבר ל"עולם החדש", מנסה, בפעולת השחזור הצילומי, להחזיר לעצמה מקצת מן התרבות והמורשת היהודית.

אמירה זיאן

אמירה זיאן, צלמת, תושבת הכפר הדרוזי ירכא, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים לזהות חברתית ותרבותית, כמו גם בסוגייה הנשית בחברה בה היא חיה. כאמנית וכאישה היא מנסה לפרוץ דרך בעולם פטריאכלי.

הצעיף, או ה"נקאב", נוכחים בצילומיה, מכסים ומטשטשים את מתאר גופה, את תווי פניה, את זהותה של הדמות הנשית. בעדה הדרוזית נוהגת האישה הדתית לכסות את ראשה ושערה ב"נקאב" – שהיא מטפחת או רעלה לבנה וגדולה. ה"נקאב", עשוי מסוג משובח של בד כותנה שקוף מעט, רך וזורם, המכסה גם את הכתפיים וחלק ניכר מגופן העליון של הנשים הדרוזיות, למען הצניעות וכדי לא להוות גורם פיתוי לגברים בציבור.

צילומיה של אמירה זיאן מבוימים, וניכר בהם הרצון והמאמץ לשליטה מלאה בפריים. בעבודה, "פייטה קטנה", מצולמת דמות נשית מכוסה בצעיף ומאחוריה וילון. האישה, כלה אולי, מופיעה כצללית. בחשיכה משמאלה נראה מסך טלוויזיה, ממנו ניבטים פני גבר במבט מאיים, כמו שומר שלא ייחצו הגבולות.

בצילום אחר מציצות פני אישה מבעד להינומת הכלה. עיניה מוסתרות ופיה צבוע באדום מפתה. הבד הלבן הרך והטהור כמו כולא את האישה וחוסם את מבטה.

"חושבים שצבע לבן הוא צבע טהור", אמרה בעבר זיאן בריאיון, "אבל אני מכירה הרבה נשים שעבורן השמלה הלבנה משמעותה סבל".

זיאן נעה בעדינות בצילומיה בין התרסה להשלמה, בין מסורת לקידמה, בין משפחתיות לעצמאות. בצילום אחר בסדרה מרחפת בין שמיים לארץ מטפחת לבנה בחלל, כמעט ונוגעת בקרקע, מטילה כתם צל. רמז ל"חרפת" השיער שהותר?  אולי שחרור שטרם הושלם?

נחמה גולן

נחמה גולן, אמנית פיסול, מיצב וצילום, חזרה בתשובה בשנות השמונים של המאה ה-20. כיום גולן היא אחת היוצרות הדתיות המרכזיות בישראל העוסקת רבות בשאלת מקומה, תפקידה ומעמדה של האישה בתרבות היהודית, ועד כמה היא מוגדרת על ידי החברה הגברית.

כיסוי ראש הוא חיוב מדאורייתא – מן התורה, חובה הלכתית לנשים יהודיות נשואות. בתלמוד הבבלי והירושלמי מתנהל דיון ער, שיש בו החמרות והקלות ביחס לכיסוי הראש של האישה ברשות הרבים וברשות היחיד, בביתה. אך לדברי גולן, כל השיח הנדון הוא על טהרת השיח הגברי הפטרוני – דעת אישה איננה נשמעת, למרות היותה מושא הדיון.

בעבודת הקיר המוצגת בתערוכה, גולן חורגת מהעיסוק בכיסוי הראש ונוגעת בסיפור המסתתר מתחתיו – שיער אישה אשר פורץ מתוך חור בקיר. הכיסוי הפך לגילוי, כמו מתריס כנגד קירות האיסור.

עבודתה של גולן, "ברכת כוהנים", שייכת לגוף יצירות העוסקות בריטואל הגברי, באמצעות דימויים נשיים. העבודה מתייחסת לטקס ברכת כוהנים, בו הכהן מברך את צבור המתפללים בנוסח קבוע בתפילה, כשהוא מכוסה בטלית. גולן מחקה בעבודתה את תנוחת ידי הכהן המברכות, מתחת לכיסוי צעיף נשי דקיק.

 ביצירתה, "ספר נשים", גולן לבושה שביס לבן ככלה, פניה מכוסות בשקף המתפקד כהינומה ועליו מודפס דף הפתיחה ל"ספר נשים". מקור הטקסט מתוך 'ספר נשים', המיוחס לרמב"ם, ועניינו: הילכות אישות, גירושין, חליצה, ייבום, נערה בתולה והילכות אישה סוטה. מיקומו של הטקסט ופנייתו הדו כיוונית, פעם כלפי האישה ופעם כלפי הצופה, מעלה הצעה לקריאה מורכבת ולכפל פרשנות על טקסטים מכוננים, אשר נוצרו עבור האישה על ידי הסמכות הרבנית.

חיה גרץ רן 

רבות מעבודותיה של חיה גרץ רן מקורן בצילומים ישנים, שאותם היא מוצאת בארכיונים ובאלבומי משפחות. בציוריה היא מעמתת את המיתוסים הנשיים מול המיתוס הגברי השולט. תוך כדי כך היא מעלה לתודעה סיפורים שנעלמו וגיבורות-עבר בלתי נודעות. באופן מפתיע רבות מגיבורות ציוריה עוטות כיסוי ראש: נזירות ואחיות רחמניות, או חלוצות העוטפות את שיערן במטפחות לבנות, בהשפעת לבוש האיכרות בארצות המוצא – רוסיה ופולין.

השימוש שעושה גרץ רן במטפחות על ראש החלוצות / הנזירות  משקף את תפישתה הציורית, החושפת אך בו בזמן גם מכסה את הדמות הנשית. לדבריה, מזהה האמנית בקשירת השיער בבד-הסדין דווקא אמירה פמיניסטית, הבועטת בסממנים נשיים פתייניים, ובכך מרחיקה את תפישתן של הנשים (בעיני הגברים בקבוצה) כאובייקט מיני.

בציוריה, המוצגים בתערוכה, נראות אחיות מימי ראשית הישוב, שכיסוי ראשן מזכיר את מטפחות הנזירות. נזירות המיסיון היו האחיות (הראשונות) שתפקידן היה לטפל בפצועי מלחמות העולם הראשונה והשנייה בארץ, והן אלה שהכשירו ולימדו את הנשים שהגיעו ארצה (החל משנות ה-20), את מלאכת הסיעוד.

העבודות "גזזת" 1, 2, צוירו בהשראת צילומי אלבום משפחה פרטי שנפל לידיה[2]. בציורים נראית קבוצת ילדות עוטות כובעים לבנים ושמלות שחורות אחידות, המטופלות ע"י אחיות. הילדות והילדים תועדו במחנה מעבר בדרכם מאלג'יר לפלשתינה – בשעה שעברו טיפול נגד גזזת. הטיפול בחולי הגזזת בארץ נחשב בעיני אקטיביסטים מזרחים כדוגמה לעוול שנגרם לעולי שנות החמישים בגלל רשלנות, פטרונות, חוסר אחריות של הרשויות ואף בשל זדון מכוון. האם זו דוגמא נוספת, מעוררת מחשבה ושונה בגרסתה, של הפעלת כוח באמצעות השיער?

מתאים לי דוסית? / שלומית אתגר

שלומית אתגר יצאה למסע של שאלות אישיות אשר צפו ועלו בעקבות חזרתו בתשובה של אחיה. היא גדלה בבית מסורתי ממוצא מזרחי וכיום היא מנהלת אורח-חיים חילוני. בשנים האחרונות התעורר בה צורך להגדיר את זהותה מחדש: איזו מין יהודייה היא? מה תפקיד המסורת בחייה? מה יחסה, כאשה, להלכה היהודית?

בעבודותיה, המוצגות בתערוכה, בודקת האמנית את דמות עצמה כאישה דתייה. בפעולת ההתחפשות היא מודדת ובודקת על דמותה זהות חדשה.

 סדרת הצילומים, "מתאים לי דוסית", מתאפיינת בצילום מבוים מוקפד בסביבה חרדית: שכונה, רחוב ופנים הבית. אתגר בוחרת מקומות בעלי אופי וצביון דתי. היא מתלבשת כחרדית, מישירה מבט למצלמה ומנסה להיראות טבעית. בודקת האם תצליח לתעתע בצופה ולהיראות שייכת לעולם האחר.

בעבודת הווידאו, "כסות", הדמות המופיעה על המסך לובשת ופושטת בגדים המזוהים עם העולם היהודי-ההלכתי-הנשי ומסמנים אותו. העבודה מורכבת כמונטז' צילומי, ללא סדר כרונולוגי של פעולת התלבשות והתפשטות – בגדים, בדים וחלקי גוף נשיים. הדמות, בפעולותיה, "מודדת" את הדמות החדשה, מהססת, בודקת אותה מול המראה ופושטת אותה שוב ושב.

התלבשות והתפשטות ביסודן הן פעולות אינטימיות. הצופה אינו אמור להיחשף אליהן. אופי העבודה מציצני, ואפילו ארוטי. מצדו השני של מעשה חשיפת הגוף עומד הכיסוי המוחלט שלו.

היאם מוסטפא

 לנשים של היאם מוסטפא, ציירת מהכפר הדרוזי דאלית אל-כרמל, אין פנים, אין זהות, הן עטופות, כמעט חנוטות, בתוך הכיסוי שעוטף אותן מכף רגל ועד ראש, מכסה ומטשטש את הזהות הנשית.

הלבוש של האישה הדתייה במגזר הדרוזי מתפקד כחיץ מפני העולם החיצוני. עליה לכסות את כל אברי גופה, בקיץ ובחורף, כדי לא לעורר תאוות גברים, ולמען השמירה על עקרונות הדת, המקדשים צניעות, אחידות והתרחקות מעונג מיותר. הלבוש ארוך, אטום ורחב ומכסה גם את הראש והשיער.

כבר שנים רבות שהיאם מוסטפא שבה ומציירת נשים אלה. "בדרך זאת", לדבריה, "אני מנסה לחדור לנפשן של הנשים סביבי, נשים כמוני שחיות בחברה שמרנית וסגורה, חברה פטריארכלית, שמקדשת את האישה, ולכן מנסה להגן ולגונן עליה על ידי הצבת גבולות ברורים וצרים, המגבילים את מרחב התנועה שלה ואת המחשבות והשאיפות שלה. אני מסתכלת על נשים אלו – על אימא שלי, שמכסה כמעט את כולה, מכסה את הגוף ואת ה"אני" שלה, ורואה איך הן הולכות בדרך זו שלהן – דרך שהחברה הכתיבה להן, הולכות ומפנות גב לכל העולם ולא מתלוננות…"

אמירה פודי

בסדרת המסכות שיצרה אמירה פודי נעלמו פני הנשים. החיג'אב (כיסוי הראש) נותר חלול והפך אובייקט בפני עצמו. תנועת הבד, המוקפאת בחומר, ממסגרת את הדמות הנעדרת ומייצרת על הקיר הלבן תנועה קלילה. המושג חִיגָ'אבּ הוא כיסוי ראש החוצץ בין האישה לעולם החיצון, ספק הגנה ספק הפרדה, הכל בעיני המתבונן.

אמירה פודי, תושבת הכפר טייבה, מעמתת את הצופה עם תחושות סותרות  של קבלה, הסתייגות או רתיעה מהחיג'אב, שהיא עצמה חווה כאישה מוסלמית דתיה. לדבריה, הכיסוי העוטף את הראש הוא ביסודו מצווה דתית שהאישה לוקחת על עצמה (במקרה של פודי מבחירה חופשית), אך במפגש עם האחר מהווה הכיסוי סוג של מחסום, בשל האופן בו נשים מכוסות מתויגות מיידית, ללא קשר לאישיותן או מהותן.

כאמנית דתייה משתמשת פודי בחיג'אב כמטפורה למאבק הפנימי-אישי של האישה, הנע בין העצמה להדרה ובין גילוי להסתרה.

[1] קמפיין אינטרנטי של השנים האחרונות, שבו נשים אירניות חשפו  במחאה את שערן, נופפו רעלות כדגלים,  והעלו לפייסבוק את תמונותיהן.

[2] מש' אבידוב, נהלל