לאורך קירות האכסדרה, סובבות את מבנה חדר הזיכרון המתומן, עבודותיה של בוקה גרינפלד נראות כמו חלונות דמיוניים, דרכם ניבטים שברירי נופים אורבניים, חלקי נוף פתוח ונופים נפשיים. לוחות עץ , עבודות אינטימיות קטנות מימדים, עליהם מודבקים קולאז'ים או אסמבלאז'ים, עתירי צבע וחומריות גולמית, מלווים בגריד אופקי ואנכי, קונסטרוקציות ארכיטקטוניות לצד צורות אמורפיות מתפרצות.

עבודותיה רב שכבתיות, לעיתים שופעות עודפות של צבע, לעיתים מינימליסטיות ופיוטיות, מציגות מקטעים של חומר, של צבע. עולמות מורכבים ורגישים, מראות לנפש.

העיר תל אביב, על שלל חצרותיה האחוריות ומגרשיה הנטושים, מזינה לרוב את עבודותיה. במסעותיה בעיר מצלמת בוקה חללים נטושים, אתרי בנייה, אוספת מהרחוב קרשים, מתכות, ושאר חומרים עזובים. על גבי הצילומים הצבעונים היא מציירת בצבעי אקריליק 'התרחשות אסתטית' נוספת.

הסטודיו שלה הוא מעין מעבדה אלכימית. זה המקום שבו היא מפרקת מבנים קיימים ובונה מבנים מטאפוריים, מחברת בין החומרים השונים שאספה, הופכת את החומרים הנטושים לרוח, לשיר, למשפט. 

שפתה ייחודית. עבודותיה מכילות ניגודים אינספור: הן מייצרות דיון פורמליסטי, אך יחד עם זאת חושי ורגשי, הן מערבבות פנים וחוץ, חומר חשוף לצד צבעוניות אקספרסיבית.

בוקה יוצרת לקסיקון של סימנים משלה, המתכתבים עם שפות אסתטיות אמנותיות שונות, כגון דלות החומר באמנות הישראלית, הדה- קונסרוקטיביזם באדריכלות^[1], ועוד.

מתוך רשתות הקווים בעבודותיה כמו בוקעים שברי זיכרון של מקום, של חלל, פורצים אל מחוץ לקומפוזיציה, מחוץ למסילה.

^[1]  מבנים רבים, שתוכננו בסגנון זה, מתאפיינים בריבוי של גרידים (רשתות קווים המסדרות ומארגנות את התוכנית), המקבלים ביטוי בשכבות שונות של המבנה. כמו כן הם מתאפיינים בצורות בלתי קונבנציונליות, המכונות לעיתים, "צורות מתפוצצות", משום שנראה כאילו הן בקעו מתוך המבנה והרסו חלק ממנו.