אורית עריף, מאיירת ואמנית קומיקס, תושבת קריית טבעון, מוכרת לרבים מבלוג הקומיקס האינטרנטי שלה באתר, "רשימות". בימים אלו משיקה עריף את ספרה החדש והראשון, "היי, מישהו שומע אותי", המאגד ליומן גרפי אוטוביוגרפי מבחר מרצועות הקומיקס שכבר פורסמו ורצועות חדשות. במקביל להשקת הספר ציירה עריף את "אישה בתהליכי הנבטה"  – קומיקס-קיר נחשוני, טרי, פרי מכחולה, על קירות גלריית המבואה שבמרכז ההנצחה.

אם בעבר גוללו אמני הקומיקס את עלילותיהם של גיבורי-העל ומלחמותיהם להצלת האנושות, אצל עריף, כמו גם אצל יוצרים אחרים בני דורה, הגיבורים הם "חלשי-על", הנלחמים את מלחמתם הפרטית, היום-יומית, בשדי השגרה על אתגריה ומצוקותיה. בספרה החדש, בישירות כנה ולא מיופייפת, המתובלת בהרבה הומור, מגוללת אורית את לבטיה ואת התמודדותה רבת השנים עם מפלצות האופל שלה – אחרוּת, בדידות קיומית, בעיות פריון, דיכאון…

גם בתערוכת סיפור-קומיקס הקיר הנוכחי בגלריה, מתמודדת גיבורת "אישה בתהליכי הנבטה" עם קושי אך הפעם, להבדיל, עם אתגר הכנת קציצות עדשים! ראשיתו של הסיפור כסיפור בהמשכים, אותו כתבה עריף ביחד עם חברותיה. באופן זה ביקשה להישאר גיבורת הסיפור, אך יחד עם זאת לנסות לחרוג מעט מגבולותיה, ולאפשר גם לחברותיה לשלוט במעללי הגיבורה ובמחשבותיה. כך התהווה סיפורון מקומי, אישי, על 'אישה בתהליכי הנבטה', אשר מחפשת את מיצוי הערכים (התזונתיים) שלה, הנעים, סובייקטיבית, בין אמזונה הרפתקנית לבין עקרת בית כהלכתה.

מעניין להתבונן במעבר שעושה עריף בין פורמט היומן הגרפי בבלוג ובספר לבין ציור קומיקס-הקיר. כל אחד מן הפורמטים תובע עבודה שונה: העבודה על הקיר חייבה מעבר מארגון אירועי העלילה בפריימים ריבועיים סדורים לפריים אחד ארוך, כמו גם מציור מוקפד ומדויק בעפרונות-צבע  לרישומי מכחול גדולים, רבי תנופה וטקסטורות. גם לצופים מזומנת קריאה מסוג אחר: הקריאה בספר אינטימית ואיטית, לעומת קריאה מקיר, בתנועה מתמדת וברבים.

הרעיון המקופל בסיפור רומז לשאלות של העצמה נשית: מהו הדבר הגורם לאישה לאתגר את עצמה או לצאת מגבולותיה: להשתתף בניסוי מאתגר, לצייר קומיקס קיר ענקי בגלריה? להוציא ספר? או שמא להכין קציצות עדשים לבני ביתה? במקרה של עריף – התשובה המפתיעה היא…