"Who controls the past controls the future; who controls the present, controls the past"

כשנכנסים לתערוכה של גבריאלה וילנץ בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה טבעון, במבט ראשון נדמה שהגענו למוזיאון היסטורי כלשהו – התערוכה ”פארתי שמך" היא מיצב גדול ממדים שמשתרע על פני הגלריה כולה ומהדהד את המבנה והאסתטיקה של מוזיאונים היסטוריים ואתרי מורשת ישראליים. החלל מחולק באמצעות חבלים ועמודי תור אשר תוחמים את המסלול החוויתי המוצע למבקר, לאורכו מוצגים צילומים, אובייקטים פיסוליים וסרטים השואבים השראה מן האתוס הציוני של תקופת ההתיישבות שלפני קום המדינה, אך בו בזמן מערערים עליו. 

"המוזיאון להיסטוריה הופך חומר לסיפור ואת הסיפור לחומר,“ כותבת אריאלה אזולאי, "שרידים מן העבר (מוצגים ״אותנטיים״) נשזרים אל תוך סיפור חדש; שרידים מומצאים (מוצגים יזומים) מתרגמים סיפור ישן לחומרי־תצוגה". מוזיאון היסטורי נתפס כמקום בו מוצגים מסמכים ואובייקטים מקוריים לצד עדויות היסטוריות מהימנות, אך בפועל, לעיתים קרובות, מוצגות בו תצוגות מומצאות והדמיות. שלא כמו מוזיאונים לאמנות, נקודת המוצא של מוזיאון מורשת אינו האובייקט המוצג אלא 'סיפור העל,‘ כפי שמכנה אותו החוקרת תמר כתריאל, ״רווי האידאולוגיה שעל פיו סדורות הן הפרשנות המילולית והן התצוגה החזותית שבמוזיאון.״ המוזיאונים אפוא אינם רק "כלי קיבול" או מקום אחסון, אלא גורם פעיל בייצור ידע ובהנכחתו במרחב הציבורי. באמצעות מוזיאונים אלו הקהילה מנהלת את עברה – מפקיעה אותו מן השכחה, מוחקת, מנסחת מחדש, ומציגה את מה שנראה כידע היסטורי אובייקטיבי ומהימן באמצעות תרבות חומרית, מילולית ופרפורמטיבית. 

העבר מוצג לרוב באתרים אלה כהרמוני וכאידאלי תוך הרחקת סוגיות כאובות ומאתגרות כמו יחסי ערבים יהודים במרחב הישראלי או מחלוקות ואיבה בין עדות ושבטים בתוך האוכלוסייה היהודית. המוזיאון, אם כך, רואה את תפקידו לא רק כמנחיל של המורשת, אלא גם שומר של האידיאליזציה הגלומה בה. על מנת לחזק את המסרים ולבנות מיתוסים וסמלים אידאלים לאומיים, אוצרי ומעצבי התערוכות משתמשים תדיר בטכניקות מעולם השיווק והתדמית. 

האמנית גבריאלה וילנץ, בוגרת התוכנית הרב תחומית במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני באמנות מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, חוקרת באופן ביקורתי את המנגנונים והדרכים בהם מתעצבים נרטיבים והשקפות עולם בנושאים כמו לאומיות, מיליטריזם ופטריארכיה. בתערוכה זו היא מתמקדת במרחבים החוויתיים והמלאכותיים שמייצרים מוזיאונים היסטוריים ואתרי מורשת, שמטרתם להשריש נרטיב מסוים אצל הצופה. הרקע שלה בתיאטרון ובקולנוע מעניקים לה כלים ייחודיים שאינם נפוצים באמנות הפלסטית, כגון שימוש באביזרי תפאורה, דמויות פיקטיביות וכוריאוגרפיה, ליצירת התערבויות ביקורתיות בעטיפה של הומור. 

תהליך העבודה שלה על התערוכה נמשך כשנתיים וכלל מחקר מעמיק, במהלכו ביקרה האמנית בכעשרים מוזאוני מורשת. רוב העבודות בתערוכה נוצרו בהשראת המידע שתיעדה במהלך ביקוריה ושיחות שניהלה עם מנהלי המוזיאונים. בתערוכה זו היא מפרקת ומשבשת את הנרטיבים והמיתוסים הלאומיים השונים ויוצרת מעין מוזיאון מדומיין משלה, על כל מחלקותיו – החל מהאוסף, התצוגה, השילוט, המסלול ועד להדרכה ולחנות המזכרות – מוזיאון אבסורדי ומלא סתירות. בפעולתה היא חושפת את מאחורי הקלעים – את המנגנון, המניפולציות ותהליכי הבחירה והעיצוב שמבנים את ההיסטוריה הלאומית, שלרוב נותרים סמויים.

פסל של מגדל, המזכיר את פרויקט ההתיישבות חומה ומגדל של ראשית שנות ה-30, מקבל את פני המבקרים הנכנסים לגלריה. במבט מקרוב מתגלה שהוא עשוי מאלפי שפדלים, חומר יצירה המשמש ילדים בגיל הגן, שהודבקו שכבה על גבי שכבה בתהליך סיזיפי, בדומה לשכבות הנרטיבים והערכים הנמסרים לנו בילדותנו ומתגבשים בהדרגה לאמיתות מקובלות ולתפישות עולם. למרות שבריריות החומר המגדל עומד גבוה, כסמל למיתוסים שממשיכים להתנשא מעלינו.

על קיר הגלריה מתוחה פרוותו המטאפורית של האריה השואג מתל חי – פסלו של אברהם מלניקוב (1934) הניצב בבית הקברות כפר גלעדי כמצבה לחללי קרב תל חי. הפסל, שעליו חקוקות המילים "טוב למות בעד ארצנו,“ הפך עם השנים לסמל ציוני להקרבה ולעוצמה ואתר לאומי לעליה לרגל. וילנץ מפשיטה את האריה מעורו ותולה אותו בתערוכה כשטיח קיר סינתטי. באופן הזה היא מטפלת גם בסמלים האחרים – מפשיטה אותם, חושפת את הקרביים, מנטרלת את ההרואיות ומאתגרת את הנרטיב. את ׳אוהל החלוצים׳ היא הפכה לאוהל קרקס שמגלם את הפער בין האובייקט האותנטי, התקופתי לבין זירת התצוגה, בין מוצג למיצג, בין מקור לזיוף ולתעתוע. 

על שולחן תצוגה במרכז החלל מונחים אובייקטים המדמים בצורתם מוצגים אותנטיים מתקופת הישוב, אותם השאילה האמנית מאוסף מוזיאון העמק בקיבוץ יפעת, סרקה והדפיסה במדפסת תלת מימד. סיבי הפלסטיק וטעויות הסריקה מייצרים אותנטיות חדשה לכלים שהתרחקו מהמקור, מה שמגביר את המתח בין מקור להעתק. "יש פה מהלך של תרגום שמתבצע על–ידי טכנולוגיה עכשווית, חסרת רגש, שמעצבת מחדש את הזיכרון הקולקטיבי מאותם אובייקטים. אני מדמה את זה לתהליך הזיכרון עצמו,“ אומרת האמנית, "כי גם בתהליך השימור וגם בתהליך השליפה של זיכרון מסוים הוא משתנה ומתעוות, מחייב תמיכות שונות ומסתבך בקורים."

בסדרת ״ההרצלים״ נראים גברים מצולמים בתנוחה המוכרת מהתצלום המפורסם של בנימין זאב הרצל. הרצל השתתף בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל באוגוסט 1897, והתמונה צולמה כשהוא משקיף מן המרפסת על נהר הריין. וילנץ בוחרת בדימוי שהשתרש כאייקון תרבותי לחזון לאומי ומשבשת אותו – מי הם אותם גברים שהיא בחרה לצלם בתנוחה המהורהרת של חוזה המדינה: יהודים? ערבים? דתיים? היפסטרים? עם חלוף הזמן הסמל החזותי נשאר בתודעה הציבורית אך התוכן אובד וכך הדימוי נפתח לייצוג של תכנים שונים ואף מנוגדים. 

בעבודת הוידאו ״להיות חנה״ שצולמה בתוך מוזיאון בית חנה (סנש) מזמינה האמנית נשים ונערות לאודישן. המתנדבות נכנסות לבגדיה המקוריים של חנה סנש ומנסות להתקרב לדמותה בהתאם להוראות התמוהות של האמנית הבימאית. כל אומה צריכה גיבורים, אבל איך נבחרים אותם גיבורים לאומים? מה בדמותה של חנה התאים לצרכיה של הקהילה באותה תקופה? מה הפער בין דמות אנושית בשר ודם לבין דמותה הפלקטית של זו שנהפכה מרצונה או שלא מרצונה לגיבורה?

גם למדריכי המוזיאון מוקדשת עבודה בתערוכה. בעבודת הוידאו "הקשבה אלי" נראית מדריכה המשננת טקסטים לקראת הדרכה. הטקסטים לקוחים מסיורים מודרכים שהקליטה וילנץ במוזיאון ההגנה ובמפעל הנשק הסודי במכון איילון. המדריכים באתרים בדומה לאלה נתפסים כבעלי סמכות עם ידע היסטורי נרחב, אך בפועל הם נסמכים לרוב על תכנים שנערכו על ידי מחלקת ההדרכה של המוזיאון. הם חייבים לשדר ביטחון של בעלי ידע ממקור ראשון ולכן עליהם ללמוד את התוכן בפאתוס הנכון. 

בתערוכה ניתן למצוא את חנות המזכרות, כמו זו שנמצאת כמעט בכל מוזיאון, ובה דגם חומה ומגדל להרכבה לילדים, מדבקות, גלויות ועוד. דימויים איקוניים מוקטנים, מוחפצים והופכים למזכרת תיירותיות. למזכרות הקטנות והמפתות יש כוח בנרמול, הפצה, והחדרת התכנים למרחב הביתי. 
האלמנטים השונים במיצב המרובד של וילנץ משתלבים יחד ליצירת חוויה מערערת ומגוחכת. העובדה שהתערוכה מוצגת במרכז ההנצחה של טבעון מוסיפה לה שכבה רפלקסיבית נוספת, ומזמינה בחינה ביקורתית מתוך המוסד הממלכתי. שימור העבר והנצחתו מתרחשים במרחבים ציבוריים שונים כמו ספריות, ארכיונים, מוזיאונים, אנדרטאות וחדרי זיכרון. שליטה בייצוגים המיוצרים בהם ומופצים באמצעותם היו ונשארו סוגיות פוליטיות בוערות. הדבר בולט במיוחד במאבקים שכבר החלו מתחת לפני השטח, סביב המוזיאון העתידי שינציח את אירועי השבעה באוקטובר – עימות על הנרטיב שיתקבע סביב הטבח הנורא. על מי תוטל המשימה לעצב את הנרטיב? מי יבחר את חלקי הפאזל שירכיבו את הסיפור ויבנו את הזיכרון הקולקטיבי? 

תערוכתה של גבריאלה וילנץ, “פארתי שמך,” חוקרת באופן ביקורתי את האופן שבו נבנים נרטיבים היסטוריים באמצעות יחסי הגומלין של זיכרון, סמלים ותרבות חומרית. כאמנית שהתגוררה ולמדה בישראל ובארה"ב, היא ניחנה בנקודת מבט ייחודית המאפשרת לה לשאול שאלות עמוקות וכנות על נושאים שהפכו מבחינתנו שקופים, תוך הבנת ניואנסים מקומיים. במיצב מקיף זה היא בוחנת את המנגנונים שבאמצעותם מוזיאוני מורשת ישראליים מעצבים את התודעה הציבורית ואת ההשלכות של שליטת מוסדות אלו בנרטיבים הלאומיים; ומזמינה אותנו לעיסוק מעמיק בעבר, מתוך הבנה שהכרת הכוחות המשפיעים על כתיבת ההיסטוריה שלנו מאפשרת לנו להשתתף בעיצוב העתיד.

מיכל שכנאי
ספטמבר 2024

צילומים: