בתערוכה אין קשת ואין עננים (למעט בציור אחד שצויר לקראתה), אך בכל זאת ביקשה טלי לקרוא לה: "ראיתי קשת בענן." לפעמים הקלישאה כל כך שחוקה עד שהיא מתגלה בכל כובד עוצמתה. מתוך שחור העננים, שעטפו את טלי לאחר שאיבדה את בעלה, תא"ל זוריק לב, במלחמת יום הכיפורים, ושנתיים לאחר מכן את בנה אודי, הפציעה הקשת. הקשת אינה נראית, אולם היא מתגלמת בעצם הציור עצמו. ההחלטה למלא את חייה ואת חיי ילדיה במשמעות הנובעת מן היצירה, היא הקשת בענן. התערוכה ממצה תפישה אופטימית זו המקפלת בתוכה את כושר החיות שטלי מייצגת.   

הציורים סוערים בצבעים ובצורות, אינם משועבדים לחיקוי המציאות כי אם בוראים מרחבים דמיוניים, המחברים בין שמיים אדמה וים. ברובם קו אופקי של קרקע, סימן ליציבות ולסדר בתוך הכאוס הכללי. הקומפוזיציות מלאות אור ושמחה. יופי, שהוא גם נחמה. 

טלי נולדה ב 1935 במושבה רחובות, להורים בני העלייה השלישית, שעלו ארצה מרוסיה. היא גדלה בכפר ביל"ו, עטופה במשפחתה ובמשפחות הכפר האחרות, ביניהן גם משפחתו של זוריק. אהבתה לציור, שהתגלתה בגיל צעיר, הובילה אותה ללימודי אמנות ב"בצלאל" והיא בת  16 בלבד. שם זכתה ללמוד מהאמנים מרדכי ארדון, עמנואל גראו, איזידור אשהיים, יוסי שטרן וירחמיאל שכטר. את לימודיה סיימה ב- 1953 והמשיכה לשירות צבאי בגדנ"ע. לאחר נישואיה, הקדישה עצמה למשפחתה, אשר נדדה בין בסיסי חיל האוויר ברחבי הארץ, בעקבות התפקידים הצבאיים של זוריק.

כעבור שלושים שנה, חזרה טלי ללמוד במכון לאמנות פלסטית בבת ים. שם למדה אצל המורים יעקב אפשטיין, אליהו גת ואהרון אלקלעי. את ציוריה הציגה רק לעיתים רחוקות במהלך השנים, וזו תערוכת היחיד הראשונה שלה.

תערוכה זו מחברת ארבעה דימויים מרכזיים ביצירתה של טלי לאורך השנים: מטוס, דג, צמח ובית. דימויים אלה כמוהם כאותיות ההופכות למילים, ומספרות בתמצות את הנרטיב האישי-המשפחתי-התרבותי מנקודת מבטה של האמנית. את הצבעים מניחה טלי בכתמים גדולים, גסים, או בקווים גרפיים, שירבוטיים. ככל שהקו חופשי והכתם סתור יותר, אנו קרובים להדהוד הנפש של האמנית, ומתרגשים יחד איתה. בסגנונה ניכרת נטייה למבניות, לצורות גיאומטריות, להפשטה, להימנעות מפיגורטיביות, וכן אהבה לצבעוניות חזקה. ציוריה קרובים בסגנונם לאלה של ליליאן קלאפיש ולאה ניקל, שהיתה גם חברתה. 

פעם אנו מתמקדים בצורה המינימליסטית של המטוסים, בחלקם הגדול של הציורים הם עשויים פיסות בד, מודבקים על ציור השמן כקולאז', ופעם אחרת אנו צוללים ללב ים ומוצאים שם שלד של דג. השמיים והים תופסים נפח, אך אינם  מאיימים. אולי הסגנון הנאיבי מסווה את העובדה הצורבת שמטוסו של זוריק צלל אל הים, ומאז לא נמצא. 

כשאנו מסוחררים בין שמיים לים, מצפה לנו על הקרקע בית יציב. הבית הוא זה שנבנה בסגנון הבאוהאוס בראשית המאה ה- 20 כאשר הגיעה משפחתה של טלי להכות שורשים ברחובות. זה הבית בו גדלה עד גיל שש ושאליו היתה חוזרת תדיר לבקר את הסבים, הדודים, ובני הדודים. נוכחותו של בית זה, קובייתי ולעיתים אף שומר על הלובן הראשוני שלו, נדמית כמשמעותית עבור האמנית. הפילוסוף גסטון בשלאר טוען כי הבית הוא הפינה שלנו בעולם, וכי הוא עבורנו "יקום שלם." אנו חווים את הבית, ובמיוחד את בית ילדותנו, "בקיומו הממשי והווירטואלי, באמצעות המחשבה והחלומות. "^[1] 

לאחר המלחמה, כששבה טלי עם ילדיה לכפר ביל"ו, הוקצה לה שטח אדמה ועליו בנתה את ביתה החדש. בית זה, יפה ומלא אור, היה עבורה מבצר של התחלה חדשה. כשבאתי להתארח בבית זה  כדי לבחור את הציורים לתערוכה, יכולתי לחוש בכוחו ההיסטורי לשמש חוף מבטחים עבורה ועבור ילדיה ובכוחו עד היום להוות מעטפת של יצירה בלתי פוסקת. 

כמה סמלי שאת התערוכה אנו פותחים ביום הולדתו של זוריק, במלאת  48  שנים למלחמה ששינתה הכל. ציוריה של טלי הם עדות למשפט שאמר לה לפני שיצא לטיסתו האחרונה, כשהיא מביעה דאגתה על ההרוגים הרבים מקרב חבריהם בבסיס: "תתפלאי, את תראי כמה החיים חזקים."

תודתי לטלי לב על האמון שנתנה בי. תודה לאופיר, בתה של טלי, ששנים רבות, בעודה מנהלת מרכז ההנצחה, חתרה לקיום תערוכה זו. תודה ליעד, בנה של טלי על עזרתו בהפקת התערוכה. תודה לנוית, שמוליק וגן, אף הם ילדיה של טלי, על תמיכתם מאחורי הקלעים.

אוצרת התערוכה, ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד  

***הציורים למכירה. נא ליצור קשר עם יעד לב: 052-8082711

[1] גסטון בשלאר ,הפואטיקה של החלל, הוצאת בבל ,2021, ע"מ 41.