מעל נופה המיתולוגי של קריית טבעון, זקוף ותמיר עומד מגדל המים שנבנה ב1942 ושימש גם כתחנת משמר ואיתות לסביבה. כמו מגדלים רבים אחרים בארץ, המגדל הפך עם השנים למרחב סימבולי הקושר קשר הדוק בין פרקטיקות הנצחה לבניית זהות לאומית. כיום, הוא מהווה אלמנט היסטורי, מבע מכונן של מיתוס בנוף הזיכרון המקומי כאשר עוצמתו נובעת מעצם היותו שריד ההתיישבות החלוצית.

מייסדיה של טבעון, בעיקרם חלוצי העלייה השנייה, עלו מרקעים שוני מתוך חלום ציוני משותף. בפועל,פתרונות ההתיישבות נוסדו מתוך מצוקה והדרך הייתה רצופה פערי מעמדות כלכליים וחברתיים, מאבקים טריטוריאליים ואירועים מטלטלים, לצד כינונו של מפעל הנצחה וקהילת זיכרון שנטמעו עמוקות במארג החיים של קריית עמל, אלרואי וטבעון – מה שלימים יהפוך למועצה המקומית טבעון.

בתערוכה ״ומה שיכול היה להיות״ בגלריית מגדל המים כליל ווקסלר מפרקת את חוויית ההגירה, מתחקה אחר המכנה המשותף שבין האישי לקולקטיבי ועושה זאת מתוך סיפור הגירה משפחתי ומפגשים עם תושבי טבעון. אילו זכרונות נשארים לעד בחיק המשפחה ואילו יוצאים לאור? כיצד זיכרון מתעצב עם הזמן והאם ניתן להעלות זיכרונות שהוטמנו עמוק – דרך הגוף? ווקסלר מייצרת ארכיון תודעתי רחב בו היא נוברת בממדיו המתעתעים של הזיכרון והופכת אותו לחומר גולמי, פרום. היא מלקטת דימויים מן העבר ומעבדת סיפורים שבעל-פה לסוכר מותך, מחול וסאונד.

בחודשים שקדמו לתערוכה, ערכה ווקסלר סדרת מפגשים אישיים וקבוצתיים עם תושבי קריית טבעון בהם הזמינה לשתף סיפורים דרך אובייקט או דימוי המייצג עבורם את מהות חווית ההגירה – החל מכיסופים לארץ, עבור בחלומות וזיכרונות שנשארו מעבר לים וכלה במה שקרה בפועל. במפגשים ביקשה ווקסלר לאפשר הצפה של זכרונות מכוננים וטריוויאליים כאחד, לשמוע את מה שלא נאמר תמיד בקול רם.

אל מפגשים אלו הגיעה האמנית ספונה ברקע האוטוביוגרפי שלה. טעם האכזבה המלווה עד היום את אביה של ווקסלר, שעלה לארץ מארגנטינה בעקבות החלום הציוני וגילה שהחיים בארץ אינם כפי שדמיין – הוביל אותה למסע הפונה למצוא קולות המשקפים את אותן התחושות. בדרך, בין אם באופן פרטני או קבוצתי, ווקסלר פגשה אובדן, בדידות וגעגועים עזים למה שנותר מאחור לצד יופי רב, חלומות שהתגשמו, דורות שהשתקעו ותחושת שייכות לנוף עותק נשימה שידע מהמורות רבות.

בלב ליבו של המגדל ולכל אורכו, ווקסלר מציגה מיצב רב-חלקים בהשראת הדימויים והחפצים שהוצגו במפגשים או בביתם של המשתתפים. בטכניקה הכוללת המסת סוכר לתוך תבניות המשלבות רישומי פחם, ווקסלר יוצרת מעין נברשת זהובה המדמה את נברשת הקריסטלים שהיתה תלויה בבית סבתה באשקלון שזו היתה ממרקת כל שבוע; נברשת המגלמת מפגש חזיתי בין תרבות אירופאית שנותרה מאחור ובין מציאות קשה הסובבת אותה.

המיצב בתערוכה עוטף עבר והווה, אמת ובדיה בחומר מתקתק וסמיך. נדמה כי בצורה זו האמנית חותרת להקפיא את הזמן והרבדים האישיים ביותר של הסיפורים. המיצב עתיד לשנות מצבי צבירה, להחליף צבעים, להתרכך או להיסדק עם תנודות מזג האוויר. בכל אלו מתפקד הסוכר כחומר-זוכר המשמר ומחלץ עקבות נשכחות מהתת-הכרה האנושית. מראש ועד רגליים מלפפות את המגדל צמות עשויות פשתן. הן חובקות מורכבות ותמימות, מערסלות ילדּות ובגרּות שהודחקו לעתים מטעמי הישרדות. לצידן, בוקעת עבודת סאונד שממנה בוקעים רעשים ולחישות המהדהדים את עברו של המגדל.

חוטים מטאפוריים רבים קושרים את העבודות יחד בתערוכה, אך הזיכרון הוא כחוט העיקרי המאחה חזרה את הרצף שבותק בעקבות נדידה ונטישה של מרחב חיים קודם. בכך, פעולת הסיפור מאפשרת גישור על פערים עמוקים שרק מתרחבים עם הזמן ומשיבה את תחושת ההמשכיות שנגדמה, גם אם רק לרגע חטוף. במשך חודשי התערוכה מתקיימים מופעי פרפורמנס שווקסלר יצרה עם הכוריאוגרפית מעין ליבמן-שרון וזוג הרקדנים יוליה מז'צקיה ואייל ברומברג. קטעי הפרפורמנס מהווים קו המשך לסיפורים שנאספו תוך שימת דגש על פעולת ההיזכרות המשותפת. הגוף מתווך בין החלקים החבויים והבלתי מסומנים שבזיכרון, התנועה היא כמפתח לכל מה שלא ניתן לבטא במילים, רובד חושי נוסף במרחב הגנאלוגי של התערוכה.

לכל אורך קטעי הפרפורמנס, העדויות בחלקן משוחזרות ובחלקן מפושטות עד כדי נשימה חדה או הנד ראש עדין. הגוף מפיח חיים חדשים בנרטיבים המגוונים. לעתים, התנועות אפופות מתח ותוגה ולעתים הן מרומזות ונוטעות זרע של ציפייה לבאות. נוכחותם של הרקדנים בחלל המגדל היא כרכיב משלים אחרון במערכת החיים של התערוכה, בה הקהל מוזמן לנוע יחד איתם ברחבי המגדל, להקיף אותם ולהתבונן מקרוב בנקודות מפנה משמעותיות בסיפורי ההגירה של המספרים והמספרות.

קישור לתיעוד של הפרפורמנס כאן.

עבודת סאונד: שלומי בן עמי

צילומים: טל בדרק, באדיבות מעין ליבמן שרון וכליל ווקסלר