עודד שתיל התחיל להיות מודע לאמנות פלסטית בגיל מאוחר יחסית.

בשנת 1991 הלך, בעקבות הנחיה של מדריך, לתערוכה ונתקל בצילום של ג'ף קונס עם צ'יצ'ולינה. זו היתה הפעם הראשונה בה נחשף לאמנות עכשווית וכך נפתחה דלת הכניסה שלו לעולם האמנות הפלסטית. כשחזר לתל אביב (כך הוא מספר בהומור), הבחין לראשונה בנוכחותן של גלריות רבות שלהפתעתו, רובן ככולן אינו גובה דמי כניסה. זה בניגוד לאמנויות אחרות: קונצרטים, אופרה והצגות תיאטרון הדורשים תשלום גבוה ומידת צריכתם נמצאת תמיד בתוך גבולות התקציב האפשרי.

עוד עשר שנים עברו עד שנתקל בעבודה של גלעד קידר, במסגרת תערוכת מכירה בגלריה הקיבוץ בת"א. עובדת הגלריה, שכבר הכירה אותו, ראתה שהוא מתעניין בעבודה. היא התגרתה בו ושאלה כמה יהיה מוכן לשלם. שתיל הציע בערך מחצית מהסכום שהופיע לצד העבודה ופנה לדרכו בלי לדעת שברגע זה הותוותה דרכו כאספן. לאחר שבוע התקשרה עובדת הגלריה ואמרה, בוא לקחת את העבודה שלך. זו היתה העבודה הראשונה באוסף.

אספני אמנות מצטיירים בתרבות כאנשי עסקים עתירי ממון דוגמת דורון סבג ויגאל אהובי, הרוכשים יצירות של אמנים ישראליים ובין-לאומיים בסכומי עתק ומחזיקים מנהלי אוסף וחללי אכסון גדולים בארץ ובעולם. לצידם של אלה רוחש כל העת תחום צנוע של אוהבי אמנות, שמסיורים בגלריות עברו לביקורי סטודיו ולקשרים אישיים עם אמנים, חלקם אמנים צעירים בראשית דרכם. כך, למשל, הפך במרוצת השנים החשב של רשת מלונות מוריה, בנו כלב, לאחד האספנים החשובים של אמנות הישראלית.

עודד שתיל, בן למעמד הביניים, לא קיבל על עצמו בקלות את תווית האספן. אלא שלאט לאט ובהדרגה תפסו יצירות אמנות מקוריות את מקומם של הפוסטרים שהיו תלויים על קירות ביתו. מישהו בסביבתו אמר שכל עוד הציורים אינם מאוכסנים בארון, בעצם אין לו אוסף וכך קרה שמאות הציורים שבבעלותו גודשים כולם את קירות הדירה ועד למטבח ולחדרי השירותים הגיעו.

רוב העבודות שנרכשות על ידי שתיל הן עבודות על נייר, בעיקר בגווני ש"ל. רבות מהן עבודות של אמנים צעירים, בעלות אופי צנוע ולירי. שתיל מוצא בנייר סוג של ישירות שהוא מרגיש קרוב אליה ועדיין מתרגש מחדש בכל פעם שהוא נתקל בעבודה שמוצאת חן בעיניו. תנאי הרכישה הם שונים ונעשים בפשטות ובדרך כלל ללא תיווך. חלקם אירועי אמנות אלטרנטיביים דוגמת 'בסטה' בשוק הכרמל שהאמן טמיר ליכטנברג פתח במטרה למכור עבודות לפי משקל, 2009 ₪ לקילוגרם אמנות, או מכירה פומבית שבמהלכה מכרה אריאלה פלוטקין את פרטי הביגוד שלבשה, מתוך כוונה להישאר עירומה בסוף המכירה.

היבט אחר ומשמעותי של אספנות מסוג זה הוא יכולתו של שתיל להיחלץ למצוקה כלכלית של אמן שהוא מעריך, באמצעות רכישה מיידית של עבודה.

חלקו הגדול של אוסף עודד שתיל מוצג בתערוכה Not For Sale. זוהי הפעם הראשונה בה הוא נחשף כאוסף, בעבודת אוצרות ועריכה שמחוץ לנקודת מבטו של האספן. האם בכך הוא הופך לראשונה לסחורה? עודד שתיל לא מוכר. לפחות לא כרגע. בבוא העת, הוא אומר, האוסף ימצא את מקומו במוזיאון, אם עוד יהיה שם מקום. 

"הצבת צעצועים מסתלבטת" – אירוע הפתיחה

יואב שביט בנה לקראת אירוע הפתיחה בובות קפיץ דמויות עוף הפסיון, ששימש, בדרך כלל, לנוי ולצייד שעשועים. הפסיונים של יואב שביט יתרוצצו על גבי משטח ויפרישו מאחוריהם צבעים. המיצג הוזמן ונרכש על ידי האספן ו'שאריותיו' הם חלק מהתערוכה בגלריה. בניסוחו של שביט זוהי "הצבת צעצועים מסתלבטת" שבאה לייצג את מצבו של האמן

בין המשתתפים בתערוכה: גלעד קידר, מירי נשרי, נונה אורבך, אמיר נוה, חן שיש, אסי משולם, אליאסף קובנר, רועי מרדכי ואחרים.