שכול ומחול | רננה רז, מיכל שכנאי יעקבי, צביקה תורן

במרכז התערוכה ניצבים שניים, המחול והשכול, אשר יחד מהווים יחידה מורכבת וייחודית הקשורה באופן ישיר לקריית טבעון. המחול, מתפקד כצורת ביטוי אמנותית לאובדן, בשעה שהמילים כבר אינן יכולות לספק משמעות; והשכול – הפך ללחם חוקינו, נע בין חוויה פרטית ללאומית, בין זיכרון אישי לקולקטיבי, ומוצא את מקומו במחזור ימות השנה בטקס יום הזיכרון הממלכתי. כמו בישובים נוספים ברחבי ישראל, גם בקריית טבעון קיימת מסורת של העמדת קטע מחול אמנותי, כחלק בלתי נפרד מטקס הזיכרון הממלכתי בישוב – מסורת שהחלה בקריית טבעון כבר בשנת 1974, מיד לאחר מלחמת יום כיפור, ככל הנראה כתגובה לשבר העצום ולכאב העמוק שהביאה עימה המלחמה. התערוכה הנוכחית מנסה לשאול מה בין המחול והשכול שהצליחו לעמוד יחדיו ולהפוך למסורת בקהילה המקומית, ומה ניתן ללמוד מהמקרה הפרטי של קריית טבעון, על מסורות ומשמעות הטקסים הממלכתיים בחברה הישראלית בכלל.

מחוזות זיכרון

על מנת לדון במקומו של המחול בטקס יום הזיכרון, ראשית יש להבין את מקומו של ה"טקס" בתרבות. נורה [1](Nore) מגדיר את הטקסים ממלכתיים כמו גם מבנים כגון מוזיאונים, אנדרטאות, אתרי מורשת ואף ספרי לימוד, כ"מחוזות זיכרון" (Les Lieux de Mèmoire) שתפקידם לייצר זיכרון קולקטיבי. במבוא למחקר רחב ההיקף בדבר מחוזות הזיכרון של האומה הצרפתית, מגדיר נורה ש"מה שמכונן את מחוז הזיכרון הוא משחק בין הזיכרון להיסטוריה, פעולה הדדית של שני גורמים, שבעקבותיה הם מגדירים זה את זה. הזיכרון לפי נורה הוא תופעה הנתונה לדיאלקטיקה הנעה בין מצב של זכירה ושכחה, אך הזיכרון עצמו, עובר תהליך של קיבוע והוא הופך להיות בעל ערך מוחלט.

חשיבותו של ה"זיכרון קולקטיבי"[2] הינה בהיותו כוח מאגד של קבוצת אנשים במקום ובזמן מסוימים, סביב אוסף מראות, נתונים והשקפות, שמקורם באירועים מן העבר, שלא נחוו בהכרח באופן ישיר, אך הועברו מדור לדור בהתאם לצרכי תקופתם במטרה לכונן קבוצה וליצור קשר הדוק בין האינדיבידואלים המרכיבים אותה. יתרה מכך, הזיכרון האינדיבידואלי, אישי ככל שיהיה, אינו עומד בפני עצמו והוא תולדה של המקום והחברה בה מצוי האינדיבידואל. מכאן, שלזיכרון הקולקטיבי יש כוח רב על עיצוב הזיכרון האישי שלנו כאינדיבידואלים. אנו נולדים לתוך חברה בעלת קודקס ערכים מוגדר המושתת על זיכרון משותף והוא משפיע על הזיכרון האישי שלנו. התפקיד של מחוזות הזיכרון ובהם הטקסים הממלכתיים, הוא לשמור על הזיכרון שלא יימחק מדפי ההיסטוריה ולייצג נרטיב, אשר כפוף לאידאולוגיה מסוימת.

ריקוד האבלים

המחול המוצג במסגרת הטקסים הממלכתיים, מהווה אמצעי נוסף לכינון הזיכרון הקולקטיבי. לרוב מחולות נתפסים כאמצעי ביטוי של שמחה ולכאורה זרים לטקס ממלכתי העוסק בשכול, אך למעשה המחול אינו צורת ביטוי זרה בהקשר של מנהגי אבלות. גליק שחקר את הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל, מבחין מתוך עיון במקורות המקראיים, בין "מחול" של שמחה לבין המקבילה לו המבטאת אבל, ומתקיימת כחלק מההספד. המחול בתקופת המקרא היה בדרך כלל ריקוד נשים, במעגל או בשורה, באמצעותו ביטאו המחוללות את רגשותיהם של הנוכחים, בעת שמחה כמו גם בעת אבל.  

בעת המודרנית, היו אלה דווקא החברה החילונית, אשר צמחה והתפתחה בארץ ישראל ובהמשך גם התנועה הציונית, אשר חידשו את המסורות העתיקות של מחולות כחלק ממחזור החיים והשנה. לפי אשל, מסורת החגים הציונית הארץ ישראלית נולדה בראשית המאה ה-20, במושבות ובעיר תל אביב. החגים והמועדים בקיבוץ המשיכו מסורת זו ואף הוסיפו דגשים ויצירה ברוח היישוב החדש. לצד השירה והנאומים, הורגש הצורך בביטוי אחר, טקסי, אמנותי, שיגבש את ה"יחד", שידבר אל האדם הבודד הקרוע בין מסורת למהפכה.

בקיבוצים בהם חיו יוצרים בתחומי המחול והמוזיקה פותחו טקסים המשלבים מילים, לחנים ויצירה כוריאוגרפית. ברקודים שנוצרו הודגש השוויון בין המינים. השתתפו בהם ילדים והנשים קבלו תפקיד של כוהנות, ריקודן נתן ביטוי להתחדשות. בהט-רצון[3] טוענת, כי מראשית דרכה של התנועה הקיבוצית היה המחול חלק מניסיון לגבש חברה חדשה. התנועה והמחול היוו רכיב מרכזי בחינוך המשותף, כחלק מתפיסה רחבה הרואה בביטוי היצירתי-אמנותי ערוץ מרכזי בעיצובו של דור ישראלי חדש. בתחילה היו אלו יחידים בעלי יוזמה אישית ובהמשך צוותים שראו בכך שליחות חברתית אמנותית בעיצוב תרבות חלופית.

המקרה של טבעון

השורשים של המחול בטקס יום הזיכרון בקריית טבעון, מקורם בשנות ה-40. לפי אשל, בשנים אלו הייתה זו ירדנה כהן, אשר עיצבה את החגיגות לחגי ישראל ביישובים בהרי אפרים ובעמק יזרעאל. חגיגות אלו זכו לתהודה ולפרסום רב בכל הארץ בזכות המקוריות, המעוף האמנותי וההעזה שבהם והיו מקור להשראה וחיקוי.

שלום חרמון (תלמידה של כהן) יחד עם אביבה קצב, היו ממארגני טקס יום הזיכרון בישוב. בשנת 1974 יזמו את הוספת קטע המחול למסכת טקס יום הזיכרון, אשר גם חנך את האנדרטה בישוב. בשנה זו פנו חרמון וקצב לנורית שניידר שתיצור את הריקוד הראשון עבור הטקס. בשנת 1975, היתה זו צופיה נהרין, אשר יצרה את קטע המחול לטקס, בשיתוף מספר תלמידות תיכון מהישוב. בהמשך, נורית שניידר – ממשיכת דרכו של חרמון, אשר טיפחה במשך שנים את תחום "ריקודי העם" וקידמה את תחום המחול בכללותו, המשיכה ליצור מדי שנה, כוראוגרפיות מקוריות לטקס בביצוע תלמידות התיכון.

מראשית שנות ה- 80, פעלה בקריה אביבה הבר, ויחד עם תלמידותיה לסטודיו המשיכה לקיים את מסורת יצירתו של  קטע מחול מודרני המיוחד לטקס. לאחר רצף של מספר שנים פעלה הבר להכנסת מורות נוספות למחול, אשר פעלו בקריה במסגרות פרטיות. כך נוצר ביישוב סבב, בין הגופים השונים מתחום המחול והעומדות בראשן, בהעמדת קטע המחול של הטקס.

בתחילת שנות ה-90 הוקם בקריה בית הספר למחול של המתנ"ס, בראשו עומדת לבנה קורין עד היום. בתחילת דרכו של בית הספר, היתה זו קורין שיצרה את קטעי המחול לטקס, בשנים האחרונות עבר השרביט למורות בית הספר, אשר מעמידות מדי שנה ריקוד חדש, עם תלמידות הסטודיו.

שכול ומחול

מדי שנה, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נערך הטקס הממלכתי בקריית טבעון, ברחבת אנדרטת הנצחת הנופלים. המחול כאמור מהווה מרכיב מרכזי בטקס זה. מקריאה בפרוטוקולים של ישיבות ההכנה לקראת הטקס וישיבות הסיכום שלאחריו, עולה כי קטע הריקוד הינו מוקד השיח הביקורתי אודות הטקס. מהפרוטוקולים ניכר כי זהו החלק שמעורר את מרב המחלוקות וקיימים לגביו רגשות מעורבים. מצד אחד מרכזיותו בטקס ברורה והוא בעל חשיבות, אך מצד שני מופנות כלפיו טענות הנוגעות בסגנון הריקוד, בבחירת המוסיקה המלווה את הריקוד, באיכות הביצוע של הרקדניות ובעיקר עצם יכולתו של הריקוד ל"עורר" את רגשות הקהל לכדי קתרזיס. 

המחול, בניגוד לטקסט הכתוב, הינו אמנות הקשורה בזמן ובמקום במובן שהוא קיים ברגע נתון. לאחר שמסתיים הריקוד נשארות רק התחושות והמחשבות, הריקוד אינו נוכח יותר על הבמה. יתרה מכך בגלל הרגישות הקשורה בטקס עצמו – בקרית טבעון, לא נהגו לתעד את הטקסים שהתקיימו במרוצת השנים. כך קרה שמחולות רבים נעלמו מעל דפי ההיסטוריה. נותרו רק מעט רסיסים של זיכרון, צילומים ספורים מחזרות לקראת הטקס ומעט סרטים שתיעדו חזרות אלו. למעשה אחד המרכיבים המרכזיים של הטקס בקריית טבעון, שהפך למסורת מקומית חשובה, הוא בגדר נוכח נפקד מעל דפי ההיסטוריה.

התערוכה המוצגת במרכז ההנצחה, באה להאיר את מקומו המיוחד של המחול בטקס ולשים במרכז את מסורת הריקוד, אשר הפכה לחלק בלתי נפרד מהנחלת הזיכרון. התערוכה מביאה מצד אחד את אותם חומרי ארכיון המציגים את התפתחות המסורת המחולית הקהילתית בקריית טבעון. מחולות שהיוו פריצת דרך בחשיבה על המבנה ואופן הבניית המשמעות של הזיכרון הקולקטיבי והאישי במסגרת הטקס הממלכתי. לצדם, התערוכה מבקשת לבחון מה מקומה של המסורת הזו כיום, לאור השינויים שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות, כמו גם לשאול מה בין קיבוע המסורת לבין קיבוע הזיכרון הקולקטיבי.

שאלות אלו נבחנות בתערוכה באמצעות שתי יצירות אמנות, האחת הינה עבודת וידאו בשם "המכתב" של האמנית מיכל שכנאי יעקבי, והשנייה היא קטע מתוך יצירת המחול "קראו לנו ללכת" מאת היוצרת רננה רז (תיעוד וידאו של היצירה).  

כבת ל"משפחת השכול" שאיבדה את אביה במלחמה, מנהלת שכנאי יעקבי מערכת יחסים מורכבת וטעונה עם תרבות ההנצחה והזיכרון בישראל: "בכל שנה, בערב יום הזיכרון, מקבלת משפחתי איגרת אישית מעוצבת משר הביטחון, בה הוא מביע את הזדהותו האישית עם כאבנו. האגרות למשפחות השכולות מגלמות בעיני את מערכת התקשורת והמסרים הגלויים והנסתרים המועברת בין הממסד למשפחות. הרטוריקה ריקה מכל הקשר אישי, היא מוחקת את המקום הפרטי, את האדם."

הטקסט המוביל את עבודת הוידאו של שכנאי יעקבי: המכתב הוא טקסט אותו יצרה מצירוף אקראי של משפטים ומושגים שציטטה מתוך איגרות יום הזיכרון משנים שונות. בעבודת הווידאו אשר במרכזה – מעין טקס ביתי מפוברק, קוראת ביתה של האמנית, את המכתב הבנוי מאוסף קלישאות המצוטטות מתוך איגרות יום הזיכרון. זהו טקס בפורמט ביתי מאולתר המייצג את גלישת התכנים והטקסים הלאומיים אל תוך המרחב הביתי המשפחתי והאינטימי. המחוות הגופניות, השפלת המבט, ההתאפקות לא לצחוק ממבוכה, כל אלה הם הכללים הבלתי כתובים של הטקס.

טקסי ההנצחה הציבוריים מהווים מסגרת רשמית וממוסדת להעברת מסרים ערכיים, להפגנת אחדות, לביטוי סולידריות ומחויבות לערכי היסוד הקולקטיבים והם מלווים את הישראלי במהלך כל חייו. הנורמות הציבוריות של ההנצחה והזיכרון חדרו כל כך עמוק שהן מתקיימות גם במרחב הביתי.

העבודה קראו לנו ללכת, מורכבת מרצף של טקסים המוכרים לנו מההוויי הישראלי: שירה בציבור, ריקודי-עם, הדלקת המשואות, צפירה, וטקס זיכרון. אלו מתרחשים על הבמה בזה אחר זה באופן שרירותי. העובדה כי אין כוח פנימי הגיוני שמוביל את ההתרחשות יוצרת ממד סוריאליסטי ולעתים אבסורדי.

על הבמה ארבע דמויות המייצגות כל אחת פן אחר של הישראליות ויחדיו מרכיבות זהות אחת. המעגל הינו נקודת מוצא לעבודה, הן כוריאוגרפית והן מבחינת התוכן. מתוך המעגל המשפחתי יוצאים אל המעגל החברתי ומשם למעגל הלאומי. העבודה עושה שימוש כוריאוגרפי בצעדים המקוריים של ריקודי העם.

בראיון שהעניקה רז בשנת 2013 הסבירה כי: "זה מאוד לא אופנתי היום להתעסק בנושאים כמו ציונות ופטריוטיות אבל אני רוצה להציע עמדה לפיה אפשר להזדהות עם המושגים האלה, לראות את הטוב שבהם בלי לעשות את הזיהוי האוטומטי שלהם עם לאומנות וקהות חושים"[4]. יצירתה של רז מציגה מראה ביקורתית לחברה הישראלית בזמן הווה, המשקפת את הפרקטיקות השגורות בעיבוד הזיכרון האישי לתוך זה הלאומי, ואת האופן שבו דברים מוצאים מהקשרם אך בשל היות הפרקטיקה כה שגורה – אנו מחויבים אליה במקום להיות מחויבים למהות הערכים עצמם. 

אם כן, התערוכה מציפה את המתח המובנה ביחסי הגומלין שבין המחול והשכול. מצד אחד אמנות מופשטת הניתנת לפרשנות, ומצד שני הרצון לשמור על ממלכתיות ולכבד את המשפחות השכולות הבאות לטקס. לאור ההבנה, כי הטקס מתפקד כ"מחוז זיכרון" וככזה, הוא אמון על קיבוע ההיסטוריה מתוך בחירה של נרטיב מסוים, אשר נבחר על ידי ההגמוניה – נשאלת השאלה מה מקומו של הטקס בעידן בו אנו חיים, בתקופה הרואה את חשיבותם של מנעד של נרטיבים. האם המחול ככלי ביטוי מופשט מוכפף לחוקי ההגמוניה ותפקידו לקבע את הזיכרון הקולקטיבי כמסורת יישובית? או שמא יש בכוחו לאפשר למנעד הנרטיבים לבוא לידיי ביטוי מבלי להכריע ביניהם או לקבע אחד מהם?

דילוג לתוכן