שום בר וירח | מירב פיקרסקי

מירב פיקרסקי, אמנית מקריית טבעון שזו לה כמעט תערוכת ביכורים, מציגה ציורים רחבי יריעה, עשירים בארכיטיפים וסמלים: ציפורים ודגים, פרחים ושלדי חיות – דימויים הנעים בין ממשי לזיכרון, בין טבע חי לטבע דומם, בין חיים למוות. ציוריה מהדהדים תחושת זמן נוזל, הנפרש בין שכבות צבע, ויוצרים טבע דומם פנימי, רוטט, המבקש לעצור לרגע בתוך התנועה המתמדת.

כל משטח בציוריה מטופל בעדינות קפדנית – שכבות צבע שקופות, כתמים בהירים וכהים, המרכיבים יחד מהלך ציורי שהוא גם חקירה רגשית וגם עיסוק עמוק בשאלות קיומיות. פיקרסקי בונה קומפוזיציות מורכבות הנעות בין סדר לכאוס, בין מציאות לארכיטיפ, בין אור לאפלה.

"נושא הטרנספורמציה האישית מעסיק אותי בציור", כותבת האמנית. "אני משתמשת בסמלים רבי משמעויות מתוך התרבות, הדתות והתת־מודע הקולקטיבי, כדי לגעת בתהליכי שינוי והתמרה פנימיים. הדג והציפור הם בעיניי דימויים של שני קצוות קיום – האחד שותק, השני נשמע; האחד במים, השני באוויר; האחד מסמל שלב קדום בהתפתחות, והאחר כמיהה לנשגב".

שולחן – אובייקט יומיומי, מופיע שוב ושוב כציר מרכזי בציוריה: מוקד טקסי אישי או אתר ארכיאולוגי של זיכרון. הוא משמש מצע למה שמונח על פני השטח, אך גם למה ששקע תחתיו. מעליו מונחים פרחים בכדים; מתחתיו – שלדי דגים ודימויי חיות. הפרחים אינם רק יופי, הם צומחים מתוך השבר, מתוך המוות. מפלס השולחן מפריד בין הגלוי לנסתר, בין החיים לשאריתם.

פיקרסקי מתכתבת בעבודות אלה עם מסורת ציור הטבע הדומם הקלאסי, ובמיוחד עם סוגת הווניטאס (Vanitas) מן האמנות ההולנדית והפלמית של המאות ה־16 וה־17, טבע דומם המייצג את החיים דווקא דרך התכלותם. אלא שכאן עולה ואניטאס עכשווי: פיוטי, חושני ומטריד – לא כהטפה דתית אלא כהרהור קיומי על יופי, כאב וזמניות.

ציוריה מציעים מבט אינטימי ומהורהר. המוטיבים החוזרים – חמניות, חיות, ציפורים ודגים – צפים בין זיכרון לדמיון, בין ילדות לאובדן, בין חומר לרוח. הם נושאים תחושת שבריריות וחיפוש אחר תמצית, ומספרים על השתנות מתמדת תוך עיסוק בחולף אך גם בצמיחה ובתקווה. 

מיכל שכנאי, יולי 2025

צילומים: יסמין קובנר

פרסומים על התערוכה:

״הרשימה המשותפת״, מגזין פורטפוליו. 4.9.25. לקריאה.

דילוג לתוכן