התערוכה "יפה להחריד" עוסקת בתהליכים מחזוריים של בניה וחורבן, בניה והרס כדפוס פעולה, כשני קצוות מנוגדים של אותה הסקלה. האמנים המציגים בתערוכה הם גם הבנאים וגם המבצעים את פעולות ההרס.

העיסוק בשרידי מבנים ובחורבות משך אמנים ואדריכלים בכל התקופות. במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, אמנים ציירו חורבות כחלק מהעיסוק בנשגב ומהתרפקות רומנטית על המסתורי, האפל והמסוכן. ציורי חורבות ובניית חורבות מלאכותיות נפוצו בגרמניה, באנגליה ובצרפת במאות אלה[1]. החורבה זכתה להערכה דווקא בשל אי-שלמותה ובשל הסימנים שהטביע בה הזמן האכזר. הנאה מהרס בתולדות האמנות הייתה קשורה לרוב באיכויות אסתטיות פואטיות ורומנטיות, אך בעבודות התערוכה "יפה להחריד", המבט נע בין הרומנטי לאפוקליפטי. כאן לא מדובר בחורבה, אלא בגלי חורבות; לא בבית הרוס אלא בעיר חרבה.

מה מהפנט אותנו כל כך בהתבוננות בהרס אורבני? האם זה יכול להיות יפה ומחריד בעת ובעונה אחת? הצפייה בעבודות המוצגות בתערוכה מעמתת אותנו עם יופי פתייני לצד מראות של הרס והזנחה, המעוררים פחדים קמאיים. הניגודים החזותיים באים לביטוי בעבודות בין ה'גריד' האדריכלי (האנכי, האופקי והאלכסוני) לבין הכאוס והשתלטות הצורות מהטבע, בין סדר לאי-סדר, בין שליטה לחוסר שליטה, בין טבע לבין תרבות. ניגודים אלה יוצרים את הדרמה החזותית ומעמתים אותנו עם החרדות והפחדים הכמוסים שלנו מפני הרס וחורבן מאסונות טבע, רעידות אדמה או מלחמות. כאשר אנו חווים מראות של חורבן בתיווך אמצעי התקשורת, ממקומות רחוקים, או ממקומות שהיינו מעוניינים להרחיק מתודעתנו – הצפייה בהם מעמתת אותנו עם אשליית הביטחון ועם אזלת היד שלנו אל מול כוחות הטבע או האדם.  

העבודות בתערוכה נעות בין האסתטי לבין הפוליטי – האם אנחנו יכולים באמת להתבונן בעבודות, להישאב לאסתטיקה שלהן ולהימנע ממחשבה על ההיבטים האנושיים, החברתיים והפוליטיים? האם זו בחירה אתית? נראה כי בשיח של שנות האלפיים, הדיון בחורבות, אם כתוצר של מלחמות ואם כתוצר ההרס בשם הקפיטליזם והקדמה, סוטה מהממדים הרומנטיים והאידאיים ומתמקד בכוחות המייצרים את החורבות ומשמרים אותן למען אינטרסים פוליטיים, לאומיים וכלכליים. [2]

כמחצית מהאמנים המציגים בתערוכה הם אדריכלים בהכשרתם, לכן בחירתם לעסוק בהתבוננות מפורטת במבניות של ההרס אינה מפתיעה. המקומות הנטושים וההרוסים, המיוצגים בעבודות, ריקים מאדם ויכולים להזכיר בו זמנית אתרי בניה ואתרי חורבן. נקודת המבט מרוחקת, אולי כשל אדריכל או מתכנן ערים (ואולי כמו זאת של הטייס, המטיל פצצה), המתבונן על המציאות ממרחק, מגבוה. הצפייה בתערוכה מאלצת אותנו לשנות פרספקטיבה, להרחיב ולהרחיק את נקודת המבט שלנו. השינוי הנדרש הוא גם בפרספקטיבה של זמן: עבר – הווה – עתיד. הבניינים של היום יהיו הארכיאולוגיה של המחר והאדריכלות תצמח לעד אל תוך החורבן.

המודל/הדגם הוא אחד המקומות בהם נפגשות האמנות והאדריכלות. נדמה שיותר ויותר אמנים פונים בעבודתם אל הפורמט הזה. הדגם של האמן מהווה אנטיתזה למודלים הישירים של הארכיטקט ומתפקד פעמים רבות כביטוי של הרעיון עצמו, ללא כוונה לדמות לאובייקט אחר.  אמיר תומשוב, אמן ואדריכל בהכשרתו, מייצר מודלים של אלמנטים אורבניים חרבים. המודלים של תומשוב אינם מייצגים מקום מסוים, זהו נוף ללא זהות ספציפית – יחידות זעירות המצטרפות לחלקי מבנים המשתלבים זה בזה כמצבורי דגמים אורבניים. סקרנותו מוליכה אותו אל מראות של הרס ושיבוש הסדר הכוללים, מבחינתו, גם את ההרס הסביבתי שמביאה אתה הבנייה העירונית. עבודתו כוללת תבליטים, צילומים ורישומים של אתרי בנייה וקולאז'ים של מנופים, עגורנים ומוטות קונסטרוקציה. תומשוב מעדיף לעסוק דווקא בבניינים הלא גמורים, בקרביים או בחלקים המוזנחים שלהם, לעסוק ברעש הסביבתי של העיר לצד התמוגגות מהאסתטיקה של ההרס.

עבודות הקולאז' של ניר דבוראי עוסקות בנושאים שבין אדריכלות, סביבה, שבר וקריסה. הוא עוסק בעיקר בבנייני שיכון, ומצלם את אותו הבניין אין ספור פעמים מכל הזוויות האפשריות.  לאחר מכן, בחדר החושך, הוא מדפיס את התמונות, משכפל אותן אלפי פעמים, גוזר, ממיין ומחבר חלונות, מרפסות ומרזבים. הקולאז'ים שלו עוסקים בהיבטים שונים של הקריסה. פחד מפני קריסה כתוצאה מרעידת אדמה, אסון טבע או מלחמה, או מה שהוא מכנה 'הקריסה האסתטית של השיכונים', שנוצרה עקב פגעי הזמן והמשתמשים. החזית הנאה והאחידה של השיכונים, כפי שהוצגה בספרי האדריכלות המקומיים התמוטטה. הכל נראה כמו 'קקופוניה עירונית': כתמים של פיח וגשם, גיבוב של כבלים, צינורות קירור, צלחות לוויין, תריסי פלסטיק זולים, מרפסות סגורות ויחידות רבות של מזגנים.  

אל נופי החורבן האורבניים המצוירים של אלעד קופלר חודרים מראות של טבע. בסביבות ה­אפוקליפטיות שלו ניכרת התעוררות וצמיחה של חיים חדשים. בציוריו גדולי הממדים, עושה קופלר שימוש בצבעוניות עזה ובקומפוזיציות מרובדות. ציוריו מתאפיינים בריבוי של פרספקטיבות משתנות בסביבות מתפרקות, וביצירת דיסוננס בין יופי פתייני לבין מראות של הזנחה והתפוררות. הוא מצייר מציאות עתידנית, הזויה ומסויטת, הנטועה מצד אחד בתולדות האמנות (פוטוריזם וקוביזם) ומצד שני בעולמות המציאות המדומה והמדע הבדיוני. קופלר מספר שעבודותיו נולדו בעקבות המלחמה האחרונה (צוק איתן), אשר העלתה מאד את מפלס החרדה שלו. ציורו כמו מגלם התפרקות ממשית ברבדים שונים של הקיום העכשווי, של עולמו הפנימי ושל עולמנו.

אירית חמו מציגה בתערוכה רישום, אותו יצרה כחלק מפרויקט רחב שנעשה בהשראת 'המרצבאו'  (Merzbau) של קורט שוויטרס. שוויטרס הקים בביתו בהנובר  סביבת אסמבלאז' מונומנטלית, מעין קתדרלה של חפצי יומיום,  שבנייתה נמשכה כשש-עשרה שנים. המבנה שיצר חרב עם ביתו, בהפגזה בשנת 1943. שוויטרס בנה את העבודה בשתי גרסאות נוספות לאחר שברח מהנובר, אך שתיהן לא שרדו. נותרו רק תצלומים של הדימויים האיקוניים.
חמו השתמשה בתצלום של המרצבאו המוגדל כתשתית לעבודות אבק שיצרה, שכללו ציורים, מיצב ועבודת וידאו. הרישום המוצג בתערוכה, היה סקיצה לעבודות אלה ובו מתוארת סביבה – ספק אתר בנייה, ספק אתר ארכיאולוגי או עיר רפאים, קומפוזיציה בשחור-לבן של גופים הנדסיים, המציגה מבנים, שרידים, או אולי עקבות של חורבות.

עבודתו של שחר אפק היא הצבה תלוית-מקום (site specific) שנוצרה במיוחד עבור התערוכה ומזמינה את הצופה לקחת בה חלק. החומה בעבודתו של אפק, נבנתה מחומרי גלם אותם צילם במקומות שונים – בתל אביב-יפו, בברלין ובמקום ילדותו – קריית טבעון.  החומרים נחתכו, שינו צורתם ונטמעו זה בזה למעין  ״חומה״ של זיכרון אישי וקולקטיבי. בטכניקה של כיסוי וגילוי, מסתיר אפק סימני עבר והרס וחושף רמזים לאירועים היסטוריים. הדשא והאבנים, למשל, צולמו בפארק מדרון יפו שנבנה על חלק מחורבות העיר שנהרסה, ומשמשים בעבודתו כדי לכסות את מה שאיננו רוצים לחיות לצדו. על ידי מטמורפוזה של צילומים, בניית קונסטרוקציות ושימוש בטכניקות הקרנה שונות, מאפשר לנו אפק להרהר בתפישות הזמן, המרחב והמציאות.

המיצב של לימור צרור מציג היפוך בין רצפה לתקרה ובין חפירה ארכיאולוגית לאתר בניה. צרור, שתחום עיסוקה הנוסף הוא ידיעת הארץ וארכיאולוגיה, מתייחסת בעבודתה לריבועי החפירה שמאפיינים שלבים ראשונים של חקר באתרים ארכיאולוגים. אתר שמתבצעת בו חפירה ארכיאולוגית מרושת בדרך כלל ברשת של קווי אורך ורוחב,  היוצרים גריד של ריבועי חפירה. תקרת חלל הגלריה מאפשרת פתיחה של ריבועים בתוכה, כבחפירה  ארכיאולוגית. פתיחת ריבועי התקרה מכניסה אותנו ל"בטן האדמה" וחשיפת הקרביים של הבנייה – צינורות חשמל, מיזוג ועוד. ביניהם מתגלים שרידי קירות וצורות ארכיטקטוניות – פרגמנטים של מבנים בלתי אפשריים שאותם יצרה האמנית ושתלה במבנה הקיים. שם העבודה "שטח C" – מרמז על רובד נוסף – הרובד הפוליטי:  בטון וארכיאולוגיה כניכוס ישראלי-ציוני של שטח בנוי או הרוס.

ניצן סט, אדריכלית ואמנית, חוקרת בעבודתה את המושג "הרס יצירתי". מונח השאול מהעולם הכלכלי ומתייחס להרס פיזי, המקבל תוקף בשם ההיגיון הקפיטליסטי והלאומי. סט עוסקת בעבודתה בתופעה ישראלית של יער נטוע המכסה על חורבות. לדבריה: "חלקים רבים מיערות קק"ל מכסים או מתקיימים על חורבות של כפרים פלסטיניים[3]. נוצרה זיקה מרתקת והרסנית בין שמירת הטבע וייעור לשם 'הפרחת השממה' לבין מחיקה, טשטוש והסוואה של הריסות הנוף (הפלסטיני) המודחקות. החינוך לייעור עליו גדלנו, עם קופסת הפח של הקרן הקיימת והמאמץ האזרחי המשותף לאיסוף תרומות עבור המימוש של החזון הלאומי,  מהווים גם מכשירי שליטה משוכללים – העץ כנשק פוליטי."

מיכל שכנאי יעקבי

ספטמבר, 2016

[1] גדעון עפרת, מחורבותייך אבנך: דימוי החורבה בישראל (1803-2003), זמן לאמנות, תל אביב, 2003.

[2] דפנה לוין, החירב'ה שלנו: ייצוגי חורבות ערביות בתרבות הישראלית, ישראלים, כרך 6, עמ' 67-53, 2014.

[3] על-פי מחקרה של נגה קדמון "בצדי הדרך ובשולי התודעה" המבוסס על עבודת תזה בהנחיית פרופ' אורן יפתחאל, ישנם כ-86 כפרים ערבים נטושים/מרוקנים אשר שרידיהם נמצאים בתוך שטחי יערות קק"ל.