מאחורי שולחן עמוס בקופסאות גירים צבעוניים מציצות שלוש זוגות עיניים – אמא , אבא ובת – משפחת זידל. מבטם של השלושה לוכד אותנו. עין נוספת, חייתית מביטה וחוברת למשפחה האנושית. "משפחת האמן" – כך מכנה בקריצה לנה זידל, האמנית והאם, את ציורה זה, ורומזת בזאת לתמה ידועה בתולדות האמנות – 'דיוקן משפחת האמן'.

אמנים רבים  ציירו  דיוקנאות של בני משפחתם, החל מציירי-עבר אירופאים, כגון יאן ואן אייק, ז´אק לואי דויד או פאול רובנס, וכלה באמנים ישראלים כראובן רובין, אביגדור אריכא, אלי שמיר או לאוניד בלקלב. בציורים אלו אין לבני המשפחה של האמן קיום עצמאי  כסובייקט אלא כ"משפחתו של… ", מעין הרחבת האגו של האמן עצמו. התייחסותה העכשווית של לנה זידל לתמה זאת בציוריה נעשית בהתרסה ובהומור, בעיקר בשל העובדה שכל בני משפחתה הם בעצמם אמנים.

לנה ועודד זידל הינם זוג אמנים ירושלמיים החולקים יחדיו חיים וסטודיו – תופעה נדירה למדי בשדה האמנות הישראלית, למרות שמוכרות בו כבר יותר ויותר שושלות אמנים. בביקוריי בסטודיו המשותף – הוא פורש את ציוריה, היא מפנה מקום לציוריו, הם מגיבים זה לזו במערכת של השראה הדדית. לבני הזוג בת יחידה – נטע, המתארחת בתערוכה, הן כאמנית בפני עצמה והן כמודל לציוריי הוריה. בתערוכה משפחתית זו מוצגות סדרות מעבודותיהם, המשרטטות את דיוקן המשפחה, ילדותם, זיכרונותיהם – בתוך ומחוץ למרחב הסטודיו.

רבים מציוריה של לנה עוסקים בבני משפחתה המצומצמת. ברישומים פנורמיים רחבי ידיים, בשכבות עמוסות צבע של גירי פסטל, מציגה האמנית סצנות ציוריות, הנדמות כדיוקן או כסלפי זוגי או משפחתי, שמתקיימות בסביבות שונות ומערבות יחדיו מציאות ודמיון. הסצנות רוויות במשחקיות, בהומור,  בידע אמנותי רחב ובחיבורים סוריאליסטיים: דגים עפים באוויר, להקות זאבים במרחבי ירושלים, מראות העיר והסטודיו הביתי מתערבבים זה בזה.

ברעננות והומור, מעמתת האמנית בעבודותיה בין מסורת המודל והדיוקן באומנות הקלאסית לבין תרבות הדימוי העצמי של הסלפי ברשתות החברתיות. ציוריה כוללים מחוות רבות לאמני-עבר וליצירותיהם (ז´ואן מירו, אנטוני גאודי, מרסל ינקו ואחרים…), לצד מחוות ליצירותיה שלה עצמה (כמו להקות הזאבים אותם היא מציירת שנים רבות, המייצגים עבורה כוחות טבע פראיים, יצריים, וקמאיים , לצד נאמנות משפחתית חזקה). בציוריה קושרת לנה בין העבר להווה, בין אמנות העבר לבין ה'כאן ועכשיו' שלה  – רחובות ירושלים. היא ממזגת בהם עולמות, ותקופות שונות, יוצרת מחוות מלאת הומור אך בד בבד מטרידות ואפוקליפטיות.

התכתבותה העדכנית עם אמני העבר מעניקה לעבודותיה רבדים נוספים. כך גם שמות העבודות שהיא בוחרת: 'אשת האמן', 'משפחת האמן', באירוניה לא מוסתרת על אופני ייצוג הנשים בהיסטוריה של האמנות. עבודות אמני העבר – מושאי התכתבותה, הופכים לעיתים בציוריה שלה למעין בני בית דמיוניים, איתם היא מנהלת מערכת יחסים לא פחות הדוקה מאשר עם בני משפחתה האמיתיים. כך גם עם חיות הפרא שהפכו לבנות-בית לכל דבר בציוריה.

חיות הפרא מופיעות גם ברישום "תמונה משפחתית", של נטע זידל – הבת והאמנית. מופיעים בו היא והוריה, ולצידם נמר ודב, פיל וינשוף. כמו אצל אמה, מתערבבת משפחתה הגרעינית האנושית, ומשתלבת כאחת ברישום הקווי עם משפחת בעלי החיים. אך שלא כמו אצל אמה, חיות הטרף אצל נטע נדמות כמו חיות מחמד , ידידותיות ולא מאיימות. שפתה הציורית משמרת מבט ילדי.

עודד זידל מציג בתערוכה סצנות משפחתיות יום-יומיות אינטימיות, מצוירות בכתמי צבע רחבים ושטוחים ובקומפוזיציות צבעוניות. הוא מצייר סלפי של משפחתו הגרעינית, על פי צילומים שצילמה אשתו לנה דרך המראה, לצד סצנות מתוך תמונות אלבומי ילדותו: עודד הילד מחופש לארנב במסיבת פורים בגן, בני המשפחה עומדים חגיגיים ומחויכים אל מול המצלמה בחגיגת בר המצווה, או בטיול לצד המכונית המשפחתית. בציוריו עמוסי הצבע נותן עודד פרשנות צבעונית חופשית לצילומי שחור-לבן, המוכרים לרבים מאלבומי ילדותם.

ציורי הסצנות המשפחתיות הפרטיות של עודד מציפים אותנו בזיכרונות מוכרים: הורים וילדיהם ברגעים יומיומיים, או באירועים חגיגיים, תחנות בזמן, טקסי מעבר מילדות לבגרות. ממשיכת מכחול אחת לשנייה, משחזר האמן את זיכרונותיו, את ההיסטוריה הפרטית שלו אך גם הקולקטיבית שלנו. אותה היסטוריה שחבויה באלבומי התמונות של כולנו עוד לפני עידן התיקיות הדיגיטליות. צילומים שנשמרו באלבומים ולא בעננים, שמוינו, נבחרו והודפסו בקפידה ולא צולמו ושודרו ישירות לעין הציבורית.

טשטוש, חוסר מיקוד, חוסר בהירות – אותם דברים שחלים על תמונות אלבום, חלים גם על הזיכרון שלנו, אנו משלימים מידע: מזיכרון אחר, מסיפורים, ממה שהיינו רוצים שיהיה. עודד מתבונן במצולמים וחוזר באמצעותם למקומות, לחוויות, לרגשות, בניסיון להחיות את הזיכרון, לאחוז ברגעים הטובים, להנציח אותם.

בחן ובצבע, נעה התערוכה בין משפחת המוצא למשפחת האמן, בין העבר להווה, בין הזיכרונות המודפסים והמצוירים לבין תמונות הווה – שיהפכו מיד לזיכרונות דיגיטליים. היא נעה ומחברת אמת ובדיה, את מרחבי העיר למרחב הסטודיו המשפחתי, את האמן כאינדיבידואל לבין השלם המשפחתי.

מיכל שכנאי יעקבי, יולי 2022