כל המקומות הנפלאים ההם היא תערוכה שמשתתפים בה שלושה אמנים, כל אחד מהם בגוף עבודה נפרד. המשותף לשלושתם הוא הטלת הספק בנראה לעין, במצולם, בקיים לכאורה.

 המרחק בין הדימוי הצילומי, על גלגוליו השונים, למציאות בעלת תוקף כלשהו, כבר מוכר וידוע. לא רק עינו של הצלם היא עין של סובייקט, הרואה את הדברים דרך פילטר פרטי משלה. בעידן האינטרנט והתוכנות לעיבוד תמונה, דבר אינו יציב ובר אחיזה. הכל מזמין מניפולציות וייפוי, משחזר מיתוסים שלא נבראו אלא כדי לפתות, להשביע רעב אנושי לסיפור.   

אורית רף

מציגה גוף עבודה חדש, "שנגרילה", שבו היא יוצאת למסע וירטואלי אל גן העדן האוטופי של הסופר הבריטי ג'יימס הילטון. בספר Lost Horizon   מתוארת שנגרילה כמקום אוטופי בהרי ההימלאיה, שהחיים בו מאושרים וכמעט אינם בני חלוף.

אורית רף עוקבת אחרי אתר אינטרנט של רשת המלונות 'שנגרילה', רובם בסין, המציעים אושר נצחי מדומה דרך תמונות של חללי פנים וטבע מלאכותי. בתוך הדימויים, שמלכתחילה עברו עיבוד וייפוי, רף  מחוללת שינויים, מוחקת דמויות של תיירים ומלצרים ומוסיפה פרטים משלה. תמונות האושר המושלם מקבלות אופי מלאכותי ומעורר אי נוחות. המיתוס האוטופי מתנפץ.

אורית רף מנהלת מסע פנימי אל מקום לא קיים ומשאירה בו את עקבותיה בדמות מחיקות והוספות.

יאיר ברק

מציג את הסדרה עבודות מן הארכיב שנוצרה במהלך השנתיים האחרונות. הקשר בין העבודות נראה בלתי קיים. ברק מייצר מעין ארכיון היסטורי כושל, לא אפשרי, שבא להנכיח את הטענה נגד הארכיב כאמצעי להבנת ההיסטוריה האנושית. ההיסטוריה מופיעה בצילומים שלו באופן אקראי, בערבוב של 'נמוך' ב'גבוה': צילומי נוף של אתרי קרבות היסטוריים בארה"ב, שעקבות הקרב נעלמו מהם, לצד רפרודוקציה דהה של דיוקן הנערה עם עגיל הפנינה. כריכות ועמודי טקסט מתוך ספרי היסטוריה של הטבע הופכים למוצגים פוטוגניים שאינם מסוגלים לספר דבר.

בעבודת הווידאו, The Mansion , יאיר ברק מנהל מעקב סטאטי, מהורהר, אחר התרחשויות אניגמאטיות סביב לבית אחוזה קולוניאליסטי על גדות ההדסון. לרגע עוברות דמויות ונעלמות, ענפים מרשרשים, משהו לא ידוע ומאיים נמצא ברקע.

ליאת אלבלינג

מציגה כאן תערוכה ראשונה לאחר תקופת הלימודים. היא מצלמת בתים וחלקות טבע ומתייחסת אליהם כאל חומרי גלם. כל דימוי עובר שלבים של בנייה מחדש בשכבות, בהן פרטים נמחקים ונעלמים ואחרים 'נשתלים' תחתם.

באמצעות העבודות ליאת אלבלינג מנסה להימצא במקום שבין מציאות ממשית, למרחב המתקיים בזיכרון ובתודעה בלבד. 

זוהי תערוכת צילום שאין בה צלמים ואין מצולמים. המקומות הנפלאים ההם נמצאים במימד רביעי כלשהו, במקום מושגי שבא לתאר את הבלתי ניתן לתיאור. הבלתי קיים מתקיים לרגעים במרחבי תת ההכרה, בזיכרונות מודחקים, במה שבני אדם אוהבים לכנות – דמיון.

האמנים, בגופם, נמצאים אי שם ברקע, מביטים ממרחק, תוהים על קיומה של מציאות אחת מהודקת, של סיפור אחד לספר.